שרה לוי-תנאי

הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת

 

 

שרה התחילה את חייה בעוני וביתמות, אבל בכישרון עצום ובשמחת יצירה נדירה הצמיחה את עצמה וסחפה את כל סביבתה. גננת, שחקנית, סופרת, משוררת ומלחינה – שרה כתבה כמה מן השירים הכי יפים של ילדותנו, ומתוך המסורת העתיקה בראה מחול ישראלי מקורי וחדש.

שרה לוי-תנאי, הילדה שראשה תלתלים ועיניה בוערות, הייתה לאמנית גדולה ששינתה את התרבות העברית כולה.

סיפורה של שָׂרָה לֵוִי תַּנַּאי הוא סיפור מאויר לילדים על חלוצת הריקוד האמנותי. על הצבעוניות ועל המוזיקליות של המחול השורשי שאותו הצמיחה שמרו הסופרת אֲבִירָמָה גּוֹלָן שכתבה את סיפור מחול חייה של שָׂרָה לֵוִי תַּנַּאי, והמאיירת לִיהִי יַעֲקֹב שציירה את הקשר ההדוק שבין תנועה לפיוט.

שָׂרָה לֵוִי-תַּנַּאי, מייסדת להקת ענבל האגדית, משוררת ומלחינה, היתה אישה פורצת דרך, מוכשרת ונועזת. החיים הערימו בדרכה סבל וקשיים, אך היא חילצה מהם יצירה מקורית ואנושית מופלאה.

 

שרה לוי-תנאי

סיפרה: אבירמה גולן

איירה: ליהי יעקב

 

 

הֲתִכְלָא צִפּוֹר קוֹלָהּ 

עֵת הַשֶּׁמֶשׁ דֹּם עוֹלָה?

פֶּרַח חֵן יִכְלָא בָּשְׂמוֹ 

עֵת אָבִיב קוֹסֵם קִסְמוֹ?

 

מתוך כתבה בעקבות ספר על יצירתה של שרה לוי-תנאי:

"לדברי לויתנאיהרעיון להקמת ענבל נבע משנים של חיפוש אחר ביטוי אמנותי הולם לאמן המזרחי בישראל: "יסוד ענבל הוא פרי תהליך רוחני ורעיוני ממושך אשר עיקרו היא השאלהמה תהא דרכו של אומן במה ישראלי ובן עדות המזרחהמסקנה לאחר נפתולים רבים היתהיצירת במה מיוחדת לאמן יוצא המזרח". כפי שלויתנאי מעידהאת השורשים לתהליך זה ניתן למצוא בשנה האחרונה של לימודיה בסמינר למורים לוינסקיבשנים 1927-8, עת הייתה כבת 18היא החליטה להיות שחקנית ונרשמה לכיתת התיאטרון של צבי פרידלנדשם גם פגשה את ישראל תנאיבעלה לעתידהיא חלמה על קריירה בתיאטרון ופנתה אל תיאטרון האוהל ואל תיאטרון הבימהאך לא התקבלה ועל כך סיפרה: "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי". חוויית הדחיה שחוותה אז בצעירותה הלמה בה בעוצמה והובילה אותה עם השנים לרעיון שצריך לפתח במה מיוחדת לאמנים בני המזרח."

לכתבה המלאה

 

 

צפו בסרטון של תאטרון מחול ענבל ביצירה "שיר השירים" של שרה לוי-תנאי:

 

 

 

על המאיירת:

המאיירת ליהי יעקב נולדה בקיבוץ גזית בשנת 1985, שם תועדה במחברת השמירה של בית התינוקות פעם אחת ויחידה.
מינקות ועד עצם היום הזה מצטיינת בשינה רציפה ופורצת בבכי כשמעירים אותה.
היגרה עם משפחתה לפרנקפורט בגיל תשע. למדה משפטים באנגליה ואיור ב"בצלאל", וחזרה חיש מהר לגרמניה,
שם היא מתגוררת עם כלב וחתולה. פיתחה התמכרות לפופקורן וסדרות פשע אמריקאיות שמלוות את עבודתה בשנים האחרונות כמאיירת ספרי ילדים.

 

מיומנה של מאיירת

ליהי יעקב

היה לי הכבוד הגדול מאוד לאייר את סיפורה של שָׂרָה לֵוִי תַּנַּאי, אישה שדרכה למדתי כמה וכמה דברים – הן פרטים היסטוריים מרתקים מחייה, והן על נחישות ועל יצירתיות מתפרצת שלא נתנה לאף מכשול לעצור בעדה.

בצעירותי רקדתי בקונסרבטוריון בלט, פולקלור ואחר כך פלמנקו. מאז ומתמיד מאוד אהבתי תנועה, אפילו יותר ממוזיקה. יכולת ההבעה של הגוף דיברה אלי כל השנים, אבל החיבור הראשון לאיור היה ב'בצלאל', בשיעור אורח של רננה רז.

התחלתי לצייר רקדנים, בעיקר במחול מודרני. כל פעם שאני נתקלת במחסום יצירתי אני פונה מיד לאוסף תמונות הרקדנים שלי, לאייר את מי שהכי יתאים למצב הרוח שלי ברגע מסוים. כך נוצר אצלי אוסף קטן של רקדנים, וגיפים של ריקוד הבוחנים את התנועה יותר לעומק.
לכן הרגשתי קשורה מאוד למה שהניע את שרה. אהבתי כל כך את היכולת שלה להדגים את היומיומי: חתונה, נשים מקרצפות כביסה ומרכלות, גברים בשוק, לשלב את שגרת החיים בתימן עם תנועות מהפנטות – רקמה מושלמת של מודרניזם ונוסטלגיה.

 

ואגב רקמה – המחקר הוויזואלי לסֵפר הוביל אותי למאגר בלתי נדלה של רקמות, בדים, דגמים וטקסטורות. כחובבת נלהבת למדתי להבחין איפה הדגם האפריקאי זולג לערבי, איזה סוג דוגמה נמצא גם בבדים תימניים וגם בטורקיים – מרתק לראות איזה עושר הביאו איתם המהגרים ארצה, ואני כל כך שמחה ששרה עשתה הכול כדי לשמר את תרבות המקור שלה ואף להתגאות ולהתפאר בה.

דווקא בימינו אין גיבורה טובה ממנה להראות לדור הצעיר איך אפשר בכוח רצון, תעוזה ונחישות לעמוד מול הקונצנזוס ולהגשים את החזון שלך.