הֶנְרִייֶטָה סֹאלְד

הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת

מומלץ משרד החינוך תש"ף

 

הֶנְרִייֶטָה סֹאלְד

 

כתבה: דורית גני

אירה: אורן אקריש-ביטון

 

שמחות לבשר כי הספר נכנס לרשימת המומלצים של משרד החינוך תש"ף.

מצורף דף-שאלות-למחשבה-ולדיון-בעקבות-הקריאה (1)הנרייטה סאלד

 

הילדים העייפים, ילדי תנועת "עליית הנוער" הציונית, ירדו מהאנייה בנמל חיפה והביטו בחשש לעבר הארץ החדשה, הלא מוכרת. לבסוף נחו עינהם על אשה לא צעירה שעמדה שם והמתינה לקבל את פניהם. די היה בחם עיניה ובחיוכה הטוב כדי להפיג מעט את חששותיהם. האשה הזאת היתה הנרייטה סאלד, וזהו סיפורה. סיפור על ילדה חכמה שתמיד שאפה לעשות טוב, והיתה לאשה נאורה, רבת פעלים ואוהבת אדם שהצילה ושינתה חיי רבים.

 

 

גם לאחר הגעתם של ילדי עלית הנוער לארץ, המשיכה הנריטה סאלד לדאוג להם מרחוק, ואף שמרה עמם על קשרי מכתבים:

אל חניך בחברת הנוער, 1940:

"אין אני רופאה, אף-על -פי-כן אני רוצה לייעץ לך: נסה לחיות את חייך מיום ליום. היינו: עשה את חובותיך, שקע בעבודתך, תתעסק בלימודיך, ואל תחשוב על הרושם שאתה עושה על אחרים. היה כמות שהנך. מובטחני שתרופה זאת תשפיע עליך לטובה. אין אני יכולה להניח שהחברה לא תעמוד לימינך, אבל אפילו אם לא, מובטחני שאם תחיה במשך שבועות אחדים כדרך שיעצתי לך, היחס, שבינך ובין החברה יהיה כשורה. אני מבקשת ממך, נסה נא ללכת בדרך זו, הוה חי את חייך מיום ליום, והוה רואה מה יביא לך כל יום…"

(מתוך מכתבים לחניכים/ הנריטה סאלד; אסף וערך דר' דוד שערי. עליית הנוער, ירושלים).

 

בשנת 1916, נפטרה אמה של הנריטה. מאחר שלא הניחה אחריה בן זכר, הביע אחד ממעריצי המשפחה, במכתב להנריטה סאלד, את רצונו לומר קדיש לנשמת אמה. ועל כך ענתה הבת בדברים נרגשים:

"לֹא אוּכַל לִמְצֹא מִלִּים לְהַגִּיד לְךָ, כַּמָּה נָגְעָה עַד עֹמֶק לִבִּי נְכוֹנוּתְךָ לוֹמַר קַדִּישׁ לְנִשְׁמַת אִמִּי הַיְּקָרָה. לֹא אוּכַל לְהוֹדוֹת לְךָ – זֶהוּ מַעֲשֶׂה נַעֲלֶה עַל כָּל תּוֹדָה. הַצָּעָה זוֹ שֶׁהִצַּעְתָּ לִי מַעֲשֶׂה נָאֶה הוּא שֶׁלֹּא אֶשְׁכְּחֶנּוּ לְעוֹלָם.

יוֹדַעַת אֲנִי יָפֶה וּמַעֲרִיכָה כָּרָאוּי אֶת אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר עַל אוֹדוֹת הַמִּנְהָג הַיִּשְׂרְאֵלִי – וּמִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל יְקָרִים וּקְדוֹשִׁים לִי מְאֹד. אַף עַל פִּי כֵן אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לְבַקֶּשְׁךָ לוֹמַר קַדִּישׁ אַחֲרֵי אִמִּי. קַדִּישׁ – פֵּרוּשׁוֹ בִּשְׁבִילִי, שֶׁהַנִּשְׁאָר בַּחַיִּים מַפְגִּין בְּפֻמְבֵּי וּבְאֹפֶן מוּחָשׁ אֶת רְצוֹנוֹ וְכַוָּנָתוֹ לִטֹּל עַל עַצְמוֹ אֶת הַקְּשָׁרִים אֶל הָעֵדָה הַיְּהוּדִית שֶׁקִּיְּמוּ הוֹרָיו, לְמַעַן לֹא תְּנֻתַּק שַׁרְשֶׁרֶת הַמָּסֹרֶת הָעוֹבֶרֶת מִדּוֹר לְדוֹר, וְכָל דּוֹר מוֹסִיף עָלֶיהָ חֻלְיָה שֶׁלּוֹ. אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת זֹאת לְמַעַן הַדּוֹרוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתְּךָ אַתָּה. עָלַי לַעֲשׂוֹת זֹאת לְמַעַן דּוֹרוֹת מִשְׁפַּחְתִּי אֲנִי.

סְבוּרַתְנִי, כִּי הַתּוֹרָה וְהַמָּסֹרֶת לֹא נִתְכַּוְּנוּ מֵעוֹלָם לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים מִכְּלַל חוֹבַת מִצְווֹת אֵלּוּ. הַנָּשִׁים הָיוּ פְּטוּרוֹת מִמִּצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלוֹת לְקַיְּמָן. מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁיָּכְלוּ לְקַיְּמָן. מֵעוֹלָם לֹא נִתְכַּוְּנוּ לוֹמַר, כִּי אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בִּיכָלְתָּן לְקַיֵּם מִצְווֹת אֵלּוּ – לֹא יִהְיֶה לַעֲשִׂיָּתָן תֹּקֶף וְעֵרֶךְ שָׁוֶה כְּאִלּוּ קֻיְּמוּ בִּידֵי גֶּבֶר.

לְאִמִּי הָיוּ שְׁמוֹנֶה בָּנוֹת וּבֵן לֹא הָיָה לָהּ. אַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁמַעְתִּי מִיָּמַי דִּבּוּר שֶׁל צַעַר מִפִּיהָ אוֹ מִפִּי אָבִי, עַל שֶׁאַחַת מֵאִתָּנוּ אֵינָהּ בֵּן. כְּשֶׁנִּפְטַר אָבִי לֹא נָתְנָה אִמִּי לַאֲחֵרִים לְמַלֵּא אֶת מְקוֹם בְּנוֹתֶיהָ בַּאֲמִירַת קַדִּישׁ. וְכָךְ אֲנִי בְּטוּחָה, שֶׁאֲנִי פּוֹעֶלֶת בְּרוּחָהּ בִּרְאוֹת עַצְמִי נֶאֱלֶצֶת לִדְחוֹת אֶת הַצָּעָתְךָ."

 

 

 

 

אורן אקריש-ביטון משתפת מתהליך העבודה שלה על איורי הספר