רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה

רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה

כָּתְבָה: שִׁירְלִי גְרֶץ   

אִיְּרָה: לִימוֹר שְׁנוּרְמָכֶר

הַמִּקְרָאִיּוֹת: 

הַסִּדְרָה מַזְמִינָה אֶת הַקּוֹרְאִים לְהַכִּיר מִקָּרוֹב כַּמָּה מֵהַנָּשִׁים הַמְּרַתְּקוֹת שֶׁל סֵפֶר הַסְּפָרִים.

רוּת, דְּבוֹרָה, הָגָר, לֵאָה, מִרְיָם – הַנָּשִׁים בַּמִּקְרָא הֵן דְּמֻיּוֹת חֲזָקוֹת וַחֲכָמוֹת, שֶׁמּוֹצְאוֹת דְּרָכִים מִשֶּׁלָּהֶן לְהִתְמוֹדֵד עִם סְבַךְ שֶׁל מַצָּבִים וְאֵרוּעִים מֻרְכָּבִים.

כָּל אַחַת מֵהַנָּשִׁים בַּסִּדְרָה מְסַפֶּרֶת סִפּוּר שֶׁנּוֹגֵעַ לְכָל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סִפּוּר שֶׁמֵּכִיל שִׂמְחָה וְצַעַר, מַחְשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה, עַצְמָאוּת וְעָצְמָה.

ייעוץ וליווי תוכן לסדרה: נויה שגיב.

על הסופרת:

שִׁירְלִי גְּרֶץ.  נולדה בגרמניה ובגיל 19 עלתה לישראל. מאז שנולדה לה בת שלישית היא גם השלימה תואר שלישי באשורולוגיה. כשהכירה את סיפורי המיתולוגיה מהמזרח הקדום, התמסרה לכתיבת סדרת הרפתקאות פנטסטית “גילגמש הצעיר”- ספרי מיתולוגיה לראשית הקריאה. אך יותר מכל הוקסמה שירלי מסיפורי נשים בתנ”ך: ״דמויותיהן המופלאות של נשות הסיפור המקראי עוררו את דמיוני תמיד. יותר מכולן אהבתי את רות. התפעלתי מהעוצמות שלה, והזדהיתי עם המעבר מארץ לארץ ומאמונה לאמונה. אני אמנם לא שיניתי את אמונתי, אבל גדלתי בבית חילוני ונמשכתי לחיים מסורתיים. היום אני מאמינה בטוב ובהכרת תודה לאלוהים, ויותר מכל אני נהנית לחגוג את השבת, הזמן היחיד שבו כולם מתנתקים מהפלאפונים (ברוך השם).״

על המאיירת:

לִימוֹר שְׁנוּרְמָכֶר

לימור נולדה בבירת הכרמל וחיה כיום למרגלותיו עם בן זוגה ושלוש בנותיה.

למדה תקשורת חזותית בויצ"ו וכיום מבלה לילה שלם בשבוע עם אוויר הרים בבצלאל, בדרך לתואר שני.

אוהבת לצייר תותים אבל אסור לה לאכול אותם.

בשעות הפנאי, תוכלו לתפוס אותה עם מצלמה.

ייעוץ וליווי תוכן: 

נוֹיָה שַׂגִּיב

חילונית שגדלה בבית דתי למחצה בתל אביב, בוגרת בית ספר לאמנויות ותלמה ילין וקצינה בקבע לשעבר. אמא, מורה, מרצה למקרא ודוקטורנטית. מדריכת טיולי ג'יפים ומובילת להקת רוק. נויה מספרת על עצמה: "בבית ספגנו לא רק דיכטומיות של "דת" ו"חילוניות". רכשנו בבית את שפת האמנות. אי אפשר אחרת כשאבא מפסל להנאתו, ואמא בכל הזדמנות הולכת לתערוכה.  אחי הגדול חובש הכיפה ואחותי הקטנה דתיה ואני- כולנו לומדים בבית הספר לאמנויות בתל אביב, לשם ההורים שלנו החליטו לרשום אותנו. רכשנו בבית את אהבת העברית ואת אהבת הספר. זה לא בדיבור, אלא במעשים. קירות הבית מרוצפי ספרים. ספרי יהדות, היסטוריה, ארכאולוגיה, פילוסופיה, שירה וספרות יפה. ללכת לבית אריאלה היה הבילוי. עד היום, הם נותנים לכל אחד מאיתנו דמי כיס בפתיחת שבוע הספר, כי ספרים זה דבר חשוב. זה ערך. השיח דתי-חלוני לא היה השיח הבלעדי והיחידי בבית, אלא אחת מני שפות רבות שרכשנו".

קטע מתוך הספר:

בְּאֶרֶץ יְהוּדָה שָׂרְרָה בַּצֹּרֶת. מִשְׁפָּחוֹת רְעֵבוֹת נָדְדוּ וְאַחַת מֵהֶן הִגִּיעָה לָגוּר בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לְבֵיתָהּ שֶׁל רוּת.

"אֶל תְּדַבְּרִי אִתָּם רוּת. הֵם זָרִים," אָמְרָה אִמָּהּ.

אֲבָל רוּת לֹא חָשְׁשָׁה. לְהֵפֶךְ, הִיא הָיְתָה סַקְרָנִית וְאָהֲבָה לְהַכִּיר אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים. לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר יָצְאָה לְהָצִיץ בַּמִּשְׁפָּחָה הַחֲדָשָׁה.

הִיא נִגְּשָׁה אֲלֵיהֶם וְאָמְרָה: "שָׁלוֹם, אֲנִי רוּת. אֲנַחְנוּ שְׁכֵנִים. בְּרוּכִים הַבָּאִים לְמוֹאָב."

"שָׁלוֹם, אֲנִי נָעֳמִי," אָמְרָה הָאִשָּׁה וְחִיְּכָה.

רות ונעמי, צייר: ויליאם בלייק, 1795

רות ובועז, צייר: רמברנדט, 1637-40

רות בשדה של בועז, צייר: יוליוס שנור פון קרלוספלד, 1828