אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב – נורית זרחי

 

אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב

נורית זרחי

אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב הִיא סִפּוּר מַסָּע שֶׁל שִׁירָה נֶחְבֵּאת מִן הָעַיִן שֶׁשּׁוֹאֶלֶת בְּקוֹל: מִי יֹאהַב אוֹתִי?

עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת לָהּ בַּיִת.

שְׁמוּלִיק וְנוּלִיק, שְׁנֵי גּוּרֵי חֲתוּלִים שֶׁרוֹצִים שֶׁמִּישֶׁהוּ יֹאהַב אוֹתָם, הֵם אוֹרְחִים לֹא צְפוּיִים בְּסַדְנַת כְּתִיבָה הַמִּתְקַיֶּמֶת בַּמַּחְסָן שֶׁבֶּחָצֵר, וּמִשְׁתַּתְּפִים בְּתַחֲרוּת כְּתִיבַת שִׁירִים שֶׁעָלֶיהָ הִכְרִיז רֹאשׁ הָעִיר. בְּמַסָּע שֶׁיִּקַּח אוֹתָם בֵּין רְחוֹבוֹת וּכְבִישִׁים, עִם שָׁמַיִם פְּרוּשִׂים בֵּין עֵצִים, הֵם יִמְצְאוּ אִישׁ רְחוֹב אֶחָד שֶׁיֹּאהַב אוֹתָם בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁבִּקְּשׁוּ.

נוּרִית זַרְחִי הִיא כַּלַּת פְּרַס יִשְׂרָאֵל, מְשׁוֹרֶרֶת וְסוֹפֶרֶת עֲטוּרַת שְׁבָחִים. בְּסִפְרָהּ אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב הִיא מַצִּיעָה לָתֵת לַשִּׁירָה לְדַבֵּר אֶת עַצְמָהּ, וּלְאַפְשֵׁר לָהּ לִהְיוֹת חָפְשִׁית וּמְשֻׁחְרֶרֶת: "שִׁירִים זֶה דָּבָר אֶחָד, וּבָתִּים זֶה דָּבָר אַחֵר", הִיא כּוֹתֶבֶת.

אֶל הַמַּסָּע הָעִירוֹנִי מִצְטָרֵף הַמְּאַיֵּר עוֹבַדְיָה בֶּנִישׁוּ, בּוֹגֵר הַמַּסְלוּל לְתִקְשֹׁרֶת חָזוּתִית בְּשֶׁנְקָר, שֶׁמִּתְגוֹרֵר בְּתֵל אָבִיב. מֵחַלּוֹן דִּירָתוֹ נִשְׁקָף רְחוֹב אִבְּן גַּבִּירוֹל, וְהָעִיר מְהַוָּה הַשְׁרָאָה לַפְּרָטִים הָאֵין-סוֹפִיִּים בְּאִיּוּרָיו.

"הַכְּתִיבָה הִיא בִּשְׁבִילִי הַמַּקֵּל, שֶׁמְּאַפְשֵׁר לִי לָלֶכֶת עַל הַחֶבֶל הַדַּק שֶׁל הַחַיִּים.”

"אֲנִי מְנַסָּה לְהַסְבִּיר אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי לְעַצְמִי, כִּי אֲנִי גַּם הַקּוֹרֵא וְגַם הַמְּסַפֵּר. וַאֲנִי מְקַוָּה, שֶׁהַהֶסְבֵּרִים שֶׁאֲנִי נוֹתֶנֶת לְחַיַּי עוֹנִים עַל שְׁאֵלוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים עַל חַיֵּיהֶם."

"כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה, הָיִיתִי חוֹתֶמֶת: נוּרִית זַרְחִי, קְבוּצַת גֶּבַע, עֵמֶק יִזְרְעֶאל, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַסְיָה, הָעוֹלָם. אֲנִי מְנַסָּה לְהַאֲמִין, שֶׁבֶּאֱמֶת נוּרִית זַרְחִי מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל, נִמְצֵאת בָּעוֹלָם. אֲנִי מְנַסָּה לָגַעַת בַּנְּקֻדָּה, שֶׁבָּהּ הַדְּבָרִים שַׁיָּכִים לְכֻלָּם, בַּיֹּפִי וּבָעֹמֶק שֶׁלָּהֶם, בַּמָּקוֹם שֶׁהַמְּצִיאוּת בּוֹ רְחָבָה יוֹתֵר. אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת הַזְּמַן עָלַי, כָּל הַזְּמַן, כְּמוֹ עֵצִים בָּרוּחַ”.

נורית זרחי

 

אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב – נורית זרחי    איורים: עובדיה בנישו

הביקורות משבחות:

 

-ספר מקסים ומרגש וחכם!! והציורים לא פחות מהטקסט. הם יוצרים סיפור מקביל, לא פחות מורכב ומלא השראה בפני עצמו./  אריאל הירשפלד

 

-"…..כמו שאר משתתפי הסדנה, גם שמוליק ונוליק רוצים לקחת חלק בתחרות ולדקלם את השירים שלהם בקול. הם לא רוצים שירים שיישארו במחסן, נסתרים מאוזן …

הסצנה הפרועה הזו היא מיני מחזמר. השיר של שני החתלתולים הנטושים יוצא מן הלב ונכנס אל לבבות השומעים; וכך כל אנשי העירייה, כולל המזכירה שרצתה לגרש אותם, מתחילים לשיר.

כשילדי סדנת הכתיבה מגיעים גם הם, וראש העיר מצביע על החתולים הזוכים, אומרת גבירה: “אף פעם לא ראיתי אותם!” וראש העיר עונה לה: “יש משוררים נסתרים שאף אחד לא מכיר”.

הספר הזה, כמו רבים מספריה של זרחי, הוא בדיוק על הפער שבין הפנים והגב, הגלוי והנסתר, בין מה שאנחנו רואים ובין המקומות שבהם אנחנו עוצמים עיניים. זרחי מצליחה להאיר את המקומות הסמויים ולתת להם קול, להכניס אותם אל השיח. כמו תמיד, היא מצליחה להשחיל משחקי מלים עדינים, למשל השמירה על מצלול היללה “מיאו” בשורת הפתיחה של השיר החתולי: מי יאהב אותי?, ובשורת הסיום שלו: “מי יהיה הוא? מיאו.”

להלביש רגשות במילים / גלית לוי

ספטמבר 19, 2022, הפנקס

 

-״על גב כריכת ספרה החדש של נורית זרחי 'אגודת משוררי הרחוב' נכתב כי היא מציעה "לתת לשירה לדבר את עצמה ולאפשר לה להיות חופשית ומשוחררת". אבל אצל זרחי השירה היא אף פעם לא רק חופש. היא תמיד באה עם מחיר מסוים: שמוליק ונוליק הם חתלתולי רחוב שחייהם רצופים דחיות ונטישות. השניים נקלעים לסדנת כתיבה במחסן שבו הם מוצאים מחסה, ומחליטים להשתתף בתחרות שירה בנושא געגועים. מכיוון שאינם יודעים לכתוב הם יוצאים למסע כדי לשיר את שירם בלשכת ראש העיר, ולמצוא מישהו שיראה ויאהב אותם…./מור פוגלמן דבורקין

מתוך מוסף ספרות ותרבות, ידיעות אחרונות, 15.09.22

 

-"וכרגיל אצל נורית זרחי, פרטי העלילה הם לאו דווקא העיקר. כי היוצרת המופלאה הזאת יודעת לרקום עולמות דמיוניים בקורי אמת דקיקים וזוהרים, שהופכים תכף ומיד למציאות ברורה ומשכנעת, ובזכותם הספר שלה יענג גם זאטוטים בגנון וגם ילדים שקוראים בעצמם, שלא לדבר על ההורים שמקריאים להם בקול. אבל לצד כל הדברים שהזכרתי לעיל, הספר מספר בעצם על רגשות, ועל אהבה, ועל שירה שמסוגלת לפתוח לבבות, וגם מדגים היטב את כל הנ"ל כמו שאף אחד לא יודע להדגים, רק נורית זרחי. / עטרה אופק