שָׂרָה לֵוִי תַּנַּאי

הישראליות בתהליך עבודה<על עבודתה של המאירת ליהי יעקב

מיומנה של מאיירת

ליהי יעקב

היה לי הכבוד הגדול מאוד לאייר את סיפורה של שָׂרָה לֵוִי תַּנַּאי, אישה שדרכה למדתי כמה וכמה דברים – הן פרטים היסטוריים מרתקים מחייה, והן על נחישות ועל יצירתיות מתפרצת שלא נתנה לאף מכשול לעצור בעדה.

בצעירותי רקדתי בקונסרבטוריון בלט, פולקלור ואחר כך פלמנקו. מאז ומתמיד מאוד אהבתי תנועה, אפילו יותר ממוזיקה. יכולת ההבעה של הגוף דיברה אלי כל השנים, אבל החיבור הראשון לאיור היה ב'בצלאל', בשיעור אורח של רננה רז.

התחלתי לצייר רקדנים, בעיקר במחול מודרני. כל פעם שאני נתקלת במחסום יצירתי אני פונה מיד לאוסף תמונות הרקדנים שלי, לאייר את מי שהכי יתאים למצב הרוח שלי ברגע מסוים. כך נוצר אצלי אוסף קטן של רקדנים, וגיפים של ריקוד הבוחנים את התנועה יותר לעומק.
לכן הרגשתי קשורה מאוד למה שהניע את שרה. אהבתי כל כך את היכולת שלה להדגים את היומיומי: חתונה, נשים מקרצפות כביסה ומרכלות, גברים בשוק, לשלב את שגרת החיים בתימן עם תנועות מהפנטות – רקמה מושלמת של מודרניזם ונוסטלגיה.

 

ואגב רקמה – המחקר הוויזואלי לסֵפר הוביל אותי למאגר בלתי נדלה של רקמות, בדים, דגמים וטקסטורות. כחובבת נלהבת למדתי להבחין איפה הדגם האפריקאי זולג לערבי, איזה סוג דוגמה נמצא גם בבדים תימניים וגם בטורקיים – מרתק לראות איזה עושר הביאו איתם המהגרים ארצה, ואני כל כך שמחה ששרה עשתה הכול כדי לשמר את תרבות המקור שלה ואף להתגאות ולהתפאר בה.

דווקא בימינו אין גיבורה טובה ממנה להראות לדור הצעיר איך אפשר בכוח רצון, תעוזה ונחישות לעמוד מול הקונצנזוס ולהגשים את החזון שלך.