אָנָה טִיכוֹ

הישראליות בתהליך עבודה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסגנון ייחודי, בעיפרון, בגיר ובעט, ולעתים גם בפחם, הנציחה אנה טיכו את אנשי ירושלים, את העיר, את הסלע וההר, ועצים עתיקי ימים, קוץ ודרדר.
וכמו העצים,כך האומנות של אנה טיכו צמחה.
אנה לא מכרה את הציורים. אחדים מהם נתנה במתנה, ואילו את האהובים עליה ביותר שמרה לעצמה.

היא אהבה לשוטט בהרי ירושלים, ביריחו ובטבריה ולצייר את הנוף ואת האנשים.

אני ציירת לעצמי, אמרה.

אנשי ירושלים הכירו היטב את האישה הקטנה עם הכובע רחב השוליים ופנקס הרישומים, שטיילה לבדה. הבית היפה של ד"ר טיכו ואשתו, בלב הגן והחורשה רחבי הידיים, היה פתוח בפני כל אדם.

לפני מותה החליטה אנה טיכו להוריש את הבית היפה, עם כל הציורים והרישומים ואוספי האומנות הנדירים שבו, למוזיאון ישראל. הבית שופץ, ויום-יום באים אליו אנשים מכל העולם ליהנות מן היופי ומן הנדיבות של אנה טיכו.

אנה טיכו, הילדה הקטנה שעיניה לא שבעו מלהביט בנוף, הגשימה את החלום: ביתה פתוח לכל אדם, והציורים הנפלאים שלה ממלאים את הלבבות שמחה.

סיפורה של אנה טיכו הוא פנינה בהיסטוריה הנשית הישראלית.

אָנָה טִיכוֹ

כתבה: אבירמה גולן
איירה: ענבל לייטנר

 

סקיצות ראשונות לדמותה של אנה