נאום מלאלה יוספזאי באו"ם בעת זכייתה בפרס נובל לשלום

 

נאום מלאלה יוספזאי באו"ם בעת זכייתה בפרס נובל לשלום – תרגום

תודה. (ערבית). בשם אלוקים, הכי גומל חסד, הכי רחמן. מזכ"ל האו"ם המכובד באן קי מון, נשיא עצרת האו"ם… אחיי ואחיותיי היקרים, תודה.
היום כבוד הוא לי לדבר שוב אחרי זמן רב, להיות כאן עם אנשים כה מכובדים, זהו רגע גדול בחיי.

אני לא יודעת איפה להתחיל את הנאום שלי, אני לא יודעת מה אנשים מצפים ממני להגיד, אבל לפני הכל, תודה לאלוקים שבשבילו כולנו שווים. ותודה לכל אדם שהתפלל להחלמתי המהירה ולחיים חדשים. אני לא יכולה להאמין כמה אהבה אנשים הראו כלפי. קיבלתי אלפי כרטיסי ברכה ומתנות מכל רחבי העולם, תודה לכולם. תודה לילדים שמילותיהם התמימות עודדו אותי. תודה למבוגרים שתפילותיהם חיזקו אותי.
אני רוצה להודות לאחיות ולרופאים שלי ולצוותי בתי החולים בפקיסטן ובאנגליה. לממשלת סעודיה שעזרו לי להחלים ולקבל חזרה את כוחותיי. אני לגמרי תומכת במזכ"ל האו"ם באן קי מון בתוכניתו "יוזמה ראשונה לחינוך גלובלי" ולפעולותיו של שגריר האו"ם המיוחד מר גורדן בראון, ולנשיא העצרת הכללית… אני מודה לכולם על מנהיגותם שהם ממשיכים בה. הם ממשיכים להמריץ את כולנו לעשייה.

אחיי ואחיותיי היקרים, זכרו דבר אחד, "יום מלאלה" הוא לא היום שלי. זהו היום של כל אישה, כל ילד וכל ילדה שהרימו את קולם למען הזכויות שלהם. יש מאות פעילים לזכויות האדם ועובדים סוציאליים שלא רק מדברים על זכויות האדם אלא גם נאבקים להשיג את מטרתם לשלום, לחינוך ולשוויון. אלפי אנשים נרצחו ע"י הטרוריסטים ומיליונים נפצעו, אני רק אחת מהם.

אז הנה אני עומדת, הנה אני עומדת, ילדה אחת מתוך רבים. אני מדברת לא בשביל עצמי אלא למען אלה שקולם לא יכול להישמע, אלה שנאבקו למען זכויותיהם, לזכותם לחיות בשלום, לזכותם לכבוד, לזכותם לשוויון הזדמנויות, לזכותם לרכוש השכלה.

חברים יקרים, ב-9 באוקטובר 2012 הטאליבנים ירו בי בצד השמאלי של המצח, הם ירו גם בחברותיי. הם חשבו שהקליע ישתיק אותנו, אבל הם נכשלו. ומתוך השתיקה בקעו אלפי קולות. הטרוריסטים חשבו שהם ישנו את מטרותיי ויעצרו את שאיפותיי, אבל דבר לא השתנה בחיי חוץ מזה: חולשה, פחד וייאוש מתו. כוח, עוצמה ואומץ נולדו.
אני אותה ה"מלאלה"! שאיפותיי הן אותן השאיפות, תקוותיי הן אותן התקוות וחלומותיי הם אותם החלומות.

אחיותיי ואחי היקרים, אני לא נגד אף אחד ואני לא פה כדי לדבר על נקמה אישית נגד הטאליבן או כל קבוצת טרור אחרת. אני פה כדי להשמיע את קולי על הזכות לחינוך של כל ילד.
אני רוצה חינוך לבניהם ובנותיהם של הטאליבן ושל כל הטרוריסטים והקיצוניים.

אני אפילו לא שונאת את הטאליבני שירה בי. אפילו אם יהיה רובה בידי והוא יעמוד מולי, לא הייתי יורה בו. זאת הרחמנות שלמדתי ממוחמד נביא הרחמנות, מישו ומבודהה. זאת המורשת של שינוי שירשתי ממרתין לותר קינג, נלסון מנדלה ומוחמד עלי-ג'ינה.
זאת ההשקפה [של מאבק] ללא אלימות שלמדתי מגנדי ג'י, באקה חאן והנזירה אמא טרסה. וזאת מידת הסלחנות שלמדתי מאמי ואבי.
זה מה שהנשמה שלי אומרת לי – להיות רודפת שלום ולאהוב את כולם.

אחיותיי ואחיי היקרים, אנחנו מודעים לחשיבות האור כשאנחנו רואים חושך. אנחנו מבינים את חשיבות קולנו כשמשתיקים אותנו. באותה המידה כשאנחנו היינו בסוואט, בצפון פקיסטאן, הערכנו את החשיבות של עטים וספרים, כשראינו את האקדחים. האמרה- "העט הוא יותר חזק מהחרב", הייתה נכונה. הקיצוניים פחדו ומפחדים מספרים ועטים. הכוח של החינוך, הכוח של החינוך מפחיד אותם. הם מפחדים מנשים, כוח קולם של הנשים מפחיד אותם. וזו הסיבה שהם הרגו ארבע עשרה תלמידות חפות מפשע, בהתקפה האחרונה בגוואטה. וזו הסיבה שהם הרגו מורות ומטפלות בחולי פוליו בח'ייבר פח'טונח'ווה. זו הסיבה שהם תוקפים בתי ספר בכל יום, בגלל שהם פחדו ומפחדים משינוי, מפחדים מהשוויון שנביא לחברה שלנו.

אני זוכרת שהיה ילד בבית ספר שלנו שנשאל ע"י עיתונאי: למה הטאליבן מתנגדים לחינוך. הוא ענה בפשטות. תוך כדי הצבעה על ספרו, הוא אמר: "הטאליבן לא יודעים מה כתוב בתוך הספר הזה." הם חושבים שאלוקים הוא יצור קטן ומקובע שישלח בנות לגיהנום רק בגלל שהן הולכות לבית ספר. הטרוריסטים מעוותים את משמעות השם "אסלאם" ו"החברה הפשתאנית" (קבוצה אתנית ממוצא איראני שחיה בעיקר באפגניסטן ופקיסטן) לטובתם האישית. פקיסטאן היא מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום. הפשתונים רוצים חינוך עבור בנותיהם ובניהם. והאסלאם היא דת של שלום, הומניות ואחוות אחים. האסלאם רואה את החינוך של כל ילד לא רק כזכות, אלא גם כאחריות וחובה.

מזכ"ל האו"ם המכובד, שלום הוא הכרחי לחינוך. במקומות רבים בעולם, במיוחד בפקיסטן ובאפגניסטן, טרור, מלחמות ומחלוקות מונעים ילדים מללכת לבתי ספר. נמאס לנו מהמלחמות האלה. נשים וילדים סובלים במקומות רבים בעולם בדרכים רבות. בהודו, ילדים עניים וחסרי אונים הם קורבנות להעסקת ילדים ככוח עבודה. בניגריה, בתי ספר רבים נהרסו. במשך עשורים, אנשים באפגניסטן מוגבלים ברצונותיהם בגלל הקיצוניים. ילדות צעירות נאלצות לעבוד במשקי בית וכופים עליהן להתחתן בגיל צעיר. עוני, בורות, אי-צדק, גזענות ושלילת זכויות בסיסיות הם הבעיות העיקריות איתם גברים ונשים צריכים להתמודד.

עמיתים יקרים, היום אני מתמקדת בזכויות נשים וחינוך ילדות מכיוון שהן הנפגעות העיקריות. בעבר, נשים שהיו פעילות חברתיות ביקשו מגברים להילחם על זכויותיהן. אבל הפעם, נעשה זאת בעצמנו. אני לא אומרת שגברים יפסיקו לדרוש את זכויות הנשים, אלא מתמקדת על כך שנשים יהיו עצמאיות וילחמו למען עצמן. אחיותיי ואחיי היקרים, זה הזמן להשמיע את קולנו. לכן היום, אנו קוראים לכל מנהיגי העולם לשנות את מדיניותם האסטרטגית למען שלום ושגשוג.
אנו קוראים למנהיגי העולם: הבטיחו שכל הסכמי השלום יגנו על זכויות הנשים והילדים. הסכם שנוגד את כבוד הנשים וזכויותיהן- אסור לקבלו.
אנו קוראים לכל הממשלות להבטיח חינוך חובה חינם בכל העולם לכל ילד וילד.
אנו קוראים לכל הממשלות להילחם נגד טרור ואלימות ולהבטיח את ביטחונם של הילדים מאכזריות ופגע.
אנו קוראים למדינות המפותחות לתמוך בהוספת הזדמנויות לחינוך ילדות במדינות המתפתחות.
אנו קוראים לכל הקהילות להיות סובלניים- לפסול דעות קדומות הנובעות ממעמד חברתי, אמונה, מגזר, צבע, דת או מין. להבטיח חופש ושוויון לנשים על מנת שיוכלו לפרוח ולשגשג. איננו יכולים כולנו להצליח כשמונעים התקדמות מחצי מאיתנו.
אנו קוראות לאחיותינו בכל העולם להיות אמיצות- למצוא את העוצמות שבכן ולממש את מלוא הפוטנציאל שלכן. אחיי אחיותיי היקרים, אנו רוצים בתי ספר וחינוך למען עתיד טוב לכל ילד. אנו נמשיך את המסע לעבר היעד של שלום וחינוך לכולם. אף אחד לא יוכל לעצור אותנו.  נרים את קולנו בעד זכויותינו, וקולנו יביא את השינוי. אנו מאמינים בכוח ובעוצמה של המילים. המילים שלנו יכולות לשנות את העולם כולו. כי אנחנו כולנו ביחד, מאוחדים למען החינוך. ואם אנו רוצים להשיג את מטרתנו, אז בואו נעצים את עצמנו עם נשק ההשכלה, ובואו נגן על עצמנו על ידי האחווה והאחדות. אחיי ואחיותיי היקרים, אל לנו לשכוח שמיליוני אנשים סובלים מעוני, אי-צדק ובורות. אל לנו לשכוח שמיליוני ילדים אינם לומדים בבתי ספר. אל לנו לשכוח שאחיותינו ואחינו מחכים לעתיד של שמחה ושלום.

אז בואו ננהל מאבק עולמי נגד התופעה של אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, נגד עוני וטרור, בואו נרים את ספרינו ואת עטינו. אלה הם כלי הנשק העוצמתיים ביותר.  

ילד אחד, מורה אחד, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם.
חינוך הוא הפיתרון היחיד. חינוך לפני הכל.
תודה.

מלאלה – מהדורה לקוראים צעירים וחושבים

איך הופכים טרגדיה להצלחה?
מהו המאבק האישי שלך שבוער בך להנהיג בו שינוי?
מהי חשיבותה של תמיכה משפחתית?
מהי כוחה של מנהיגות?
מהו כוחו של הדמיון בהשגת מטרה נעלה?
שאלות על שוויון, ביטחון אישי ולקיחת אחריות.
תפקידו של מי לשנות את המצב כאשר מזהים עוולה נגד זכויות אדם?
האם תרבות המערב היא סמל ומופת לשוויון והביטחון שאליהם על תרבות המזרח לשאוף? או שיש נושאים לגביהם המאבק של שתי התרבויות מתחיל מאותה נקודה?

מלאלה – מאת מלאלה יוספזאי ופטרישיה מק'קומריק – מהדורה לקוראים צעירים

postcard-01

 

 

מלאלה: נערה אחת שעמדה על זכותה להשכלה ושינתה את העולם

נערה אחת שעמדה על זכותה להשכלה ושינתה את העולם:

malala-title-red

מאת זוכת פרס נובל לשלום – מלאלה יוספזאי עם פטרישיה מק׳קורמיק

מהדורה מיוחדת לקוראים צעירים מגילאי 12 ומעלה, המציגה חמישה פרקי זיכרונות מרתקים ומלאי השראה מפי הילדה מלאלה, בתרגומה הרגיש והמעשיר של תמי לימון

"אני מאמינה שיש משהו טוב מול כל דבר רע. שבכל פעם שיש אדם רע, אלוהים שולח גם אדם טוב. אז החלטתי שהגיע הזמן לדבר עם אלוהים על העניין הזה. "אלוהים היקר," כתבתי במכתב, "האם אתה יודע שיש ילדים שמוכרחים לעבוד על גבעת הזבל?" כאן הפסקתי. ברור שהוא יודע! ואז הבנתי שזהו כנראה רצונו, שאני אראה אותם. הוא הראה לי כיצד היו יכולים להיראות חיי אילולא יכולתי ללכת לבית הספר."

מלאלה יוסזפאי, בתו של מנהל בית ספר בצפון פקיסטן היתה תלמידה מצטיינת שאהבה ללמוד, לשחק ולחלום. בתקופת שלטון הטליבאן, שהטיל צל כבד על העם הפקיסטני, העזה מלאלה להתבטא בעד חינוך לנערות, וכתבה יומן על חייה ועל מאבקה בתחום החינוך לרשת השידור האמריקאית BBC תחת שם העט 'גול מקאי'. באוקטובר 2012, כאשר חזרה בהסעה מבית הספר, נורתה בראשה על ידי הטליבאן . כנגד כל הסיכויים החלימה מלאלה מפציעתה, והמשיכה במשימתה לרפא את העולם מדעות חשוכות.

אומץ, תושייה והתכוונות חסרת פשרות לעבר מטרה נעלה בתחום זכויות האדם, הובילו את מלאלה להיות המועמדת הצעירה ביותר בהיסטוריה לפרס נובל לשלום, בו זכתה בשנת 2014 בהיותה בת  17 בלבד. ״הפרס הזה שייך לכל הילדים שאין להם קול״, קראה מלאלה בנאום קבלת הפרס.

"…עד אז האמנתי שעפרון קסמים יכול לשנות את העולם. עכשיו ידעתי שאני היא זו שתצטרך לעשות משהו בעניין. לא ידעתי מה זה יהיה. אבל ביקשתי מאלוהים שייתן לי את הכוח ואת האומץ להפוך את העולם למקום טוב יותר."

המהדורה לקוראים צעירים מכילה ביאור מונחים (החל מפוּרְדָה ובּוּרְקָה ועד לפַּשְׁטוּנְוָאלִי ושָׁרִיעָה), ציר זמן של מאורעות חשובים להבנת העלילה, מפה של עמק הסוואט, פקיסטן והסביבה ונחתמת באחרית דבר מורחבת.

נכתב יחד עם פטרישיה מק'קורמיק, מחברת ספרי נוער.

לעיון נוסף בפעילויות: מלאלה – דפי עבודה למורה

זיאאודין יוסאפזאי: בתי, מאלאלה (TED)

MALALA-cover-front-2 (1)

מלאלה – דפי עבודה למורה

malala-title-red

דפי עבודה למורה

 

פעילות טרום קריאה:

הציגו את מפת פקיסטן והצביעו על איזור עמק הסוואט בו התגוררה מלאלה. שאלו את התלמידים מה הם יודעים על התרבות הפקיסטנית. לאחר מכן התלמידים יקראו את ההקדמה (פתח דבר) וימנו לפחות חמש עובדות על התרבות הפקיסטנית ואמונותיה. אפשרו לתלמידים זמן לחלוק את הרשימות עם הכיתה ואז להעלות השערות לגבי מטרתה של מלאלה.

שאלות לדיון:

דונו במבנה הספר. מהי מטרת ההקדמה (פתח דבר)? איך היא מפתה את הקורא לרצות לדעת יותר על מלאלה? הסיפור מחולק לחמישה חלקים. מהי משמעותו של כל חלק עבור המכלול? מהי מטרת ההקדמה? דונו בשאלה: 'איך ההקדמה עשויה לעודד את הקוראים לעקוב אחר מסעה של מלאלה?'

רמז מקדים (גם: רמז מַטרים/ רמז אֶפִּי) הוא כלי ספרותי שמרמז לקורא לגבי הבאות. מלאלה אומרת: "כבר כמה ימים כרסמה בלבי הרגשה מוזרה שמשהו רע עומד לקרות" (עמ' 15). מה מבשר המשפט?

תארו את משפחתה של מלאלה. האם יחסי הגומלין בין מלאלה לאחיה דומים לרוב היחסים שאתם מכירים בין אחים? הסבירו במה שונה משפחתה מקרוביה בכפר ההררי שַׁנְגְלָה.

השוו בין השקפותיהם של אמה ושל אביה של מלאלה כלפי נשים. איזה שינוי חל באמה לאחר שמלאלה נורתה?

מלאלה קרויה על שם מלאליי, הגיבורה הפּשְַׁטוּאִית שהיוותה השראה עבור אנשיה בשל האומץ שהפגינה. דונו בשאלה אם אביה העניק לבתו את השם מלאלה משום שהיו לו תכניות שאפתניות לגביה. אתרו בספר את הפסקאות שמיטיבות לתאר את האומץ של מלאלה. במה האומץ של אביה מהווה למלאלה השראה? הסבירו את העובדה שתמיד נדרש אומץ כדי לפעול לשינוי.

חוק הפוּרְדָה דורש מנשים לכסות את עצמן בפומבי. מלאלה שמה לב שהנשים המבקרות בביתה משתנות כשהן מסירות את הצעיפים ואת הרעלות. מה היא רואה בהן שהן אינן רואות בעצמן? איך ההתבוננות בנשים האלו גורמת למלאלה להצהיר איזה סוג ילדה ואישה מוסלמית היא רוצה להיות? מדוע הנחישות הזאת מטרידה ומזעזעת את אמה ואת המשפחה המורחבת שלה?

ערכו השוואה בין היחס לבנים לבין היחס לבנות בפקיסטן החל מיום הולדתם. אביה של מלאלה חורת את שמה על עץ המשפחה. זהו השם הנקבי הראשון על עץ המשפחה זה 300 שנים. הסבירו את הסמליות של הפעולה הנועזת הזו של אביה. אביה של מלאלה אומר לה שיגן על החופש שלה. (עמ' 34) למה הוא מאשים את עצמו כשהטליבן תוקף את מלאלה? כיצד אמה מרגיעה את מחשבותיו?

מלאלה מעריכה חינוך והשכלה ומתגאה בהיותה תלמידה מצטיינת. ישנם תלמידים שלוקחים את הלימודים כמובנים מאליהם. מה היתה מלאלה אומרת לתלמידים אלו?

סאפינה, הילדה שגרה עמה בשכנות צעירה ממנה, והן חברות מאז שמלאלה היתה בת שמונה. מלאלה משוכנעת שסאפינה גנבה את טלפון הצעצוע שלה, ו'מחזירה לה' בגניבת עגיליה של סאפינה. מדוע מלאלה מודאגת מתגובתו של אביה? במקום לנזוף בה, הוא מנחם אותה: "ילד הוא רק ילד בעת שהוא ילד, גם אם הוא נביא." כיצד גורמת האמרה למלאלה לסלוח לעצמה?

בפשטונוואלי, החוק הפשטוני, יש מסורת של נקמה. כיצד זו מתנגשת עם מה שמלמדים הוריה של מלאלה את ילדיהם? אחרי הגנבה מסאפינה, מלאלה לומדת שהנקמה מרה. כיצד השיעור הזה מעצב את אופיה ואת סוג האישה שהיא שואפת להיות?

דונו בשאלה: איך ארגונים צבאיים כמו ה-TNSM מטילים פחד על בני העם הפקיסטני? ב-2005 רעידת אדמה גרמה להרס בפקיסטן. הסבירו כיצד ה-TNSM היטיב "לנצל את חרדת האומה לטובתו ולצרכיו" (עמ' 46)

מָעוּלָנָה פָזוּלְלָה, אחד המנהיגים של ה-TNSM, מנהל תחנת רדיו בלתי חוקית ובה הוא מוקיע אנשים שאותם כינה "לא-איסלמיים". מדוע אנשים כה הושפעו מהשקפותיו? מהי האירוניה בהגעתו של המוּפְתִי לביתה של מלאלה ובקשתו לסגור את ביה"ס חושאל?

הסבירו את הציטוט הבא: "…בתוך בית הספר קושאל עפנו על כנפי הידע" (עמ' 44). למה הקיצוניים הרגישו מאויימים בידי ילדות מלומדות? באיזו נקודה מתחיל בית הספר להרגיש מאויים בידי רדיו מולה?

תארו את חברותה של מלאלה עם מוניבה. למה מוניבה כועסת כשמלאלה מתוודאת שהיא הינה גוּל מָקַאי, זו שכתבה את היומן? איך מלאלה יודעת שמוניבה לא תגלה את הסוד שלה? הסבירו במה מתבטאת העובדה שמלאלה נבונה מעבר לגילה.

ערכו דיון על הדימוי הבא: "אבא שלי הוא כמו בז, זה שמעז לעוּף למקום שאחרים לא יעזו." (עמ' 59). אבא של מלאלה מתמודד עם הטליבן באמצעות כתיבת מכתב לעיתון, וחבריו משבחים אותו על המעשה. באיזו נקודה מלאלה מבינה את המשמעות האמיתית של טרור? מה ההבדל בין טרור לבין מלחמה? מה כוונתה של מלאלה כשהיא אומרת "מלחמה וטרור נהיו משחק לילדים." (עמ' 95). הפשטונוואלי, החוק הפשטוני, מתיר להרוג נשים, אבל הטליבן רצח את בֵּנָזִיר בְּהוּטוֹ, שהייתה האישה הראשונה שכיהנה כראשת ממשלת פקיסטן. כיצד מניעה פעולה אלימה זו את מלאלה לקדם את מאמציה עבור נשים וילדות מוסלמיות?

משפחתה של מלאלה רואה אפשרות במקום שאחרים רואים סכנה. הסבירו. דונו בהפיכתה של מלאלה ל"חסינה מפני פחד".

מלאלה אומרת שהשקפתם של פקיסטנים רבים על ארה"ב היא שלילית. מה מלאלה מגלה על אמריקאים כשהיא מגיעה לארה"ב כדי לשאת את דבריה באו"ם? אחרי פיגוע הטרור ב-11 בספטמבר 2001, אמריקאים רבים הביעו שנאה כלפי מוסלמים. מה סיפורה של מלאלה מאפשר לאמריקאים ללמוד?

הגדירו את המונח 'צדק חברתי'. עקוב אחר חתירתה של מלאלה למטרת צדק חברתי מתחילת הספר ועד סופו. מלאלה אומרת, "הפנים שלי הם הזהות שלי." (עמ' 28). כיצד מהווים פניה סמל לתקווה לילדות מוסלמיות בכל העולם? מהו מוסר ההשכל שילדות ברחבי העולם יכולות ללמוד מסיפורה של מלאלה?

פעילויות בכיתה:

הנחו את התלמידים לחקור אודות קבוצת "ליטל רוק 9" ("Little Rock Nine"), קבוצה שפעלה למען אינטגרציה ב-1957 בליטל רוק, ארקנסו, ארה"ב. משימה: דמיינו וכתבו מכתב שאחד התלמידים מקבוצת "ליטל רוק 9" עשוי היה לכתוב למלאלה לאחר התקיפה בעת שהיתה בבית החולים בבירמינגהם, אנגליה. אילו דברים הוא היה עשוי לכתוב על אומץ ועל המטרה המשותפת שלהם לצדק חברתי? אפשרו לתלמידים לחלוק עם הכיתה את המכתבים שכתבו.

המשפחה של מלאלה קנתה טלויזיה כשהיא היתה בת שמונה. "עפרון הקסמים", תכנית על ילד שכל מה שהוא מצייר מתעורר לחיים, היתה האהובה עליה מכול. היא חלמה שיהיה לה "עפרון קסמים". משימה: כתבו חיבור שתומך ברעיון שקולה של מלאלה הוא "עפרון קסמים" לילדות מוסלמיות. השתמשו בהפניות ספציפיות לספר כדי לתמוך במחשבותיך. עודדו עבודה קבוצתית.

מלאלה אומרת, "הטליבאן ירה בי במטרה להשתיק אותי. במקום זאת, כל העולם הקשיב עכשיו למסר שיש לי להעביר." (עמ' 166). משימה: חברו כתבה חדשותית על מלאלה ועל התמסרותה למען חינוך עבור ילדות ונשים פקיסטניות. שלבו בכתבה ראיונות עם האנשים הבאים: מלאלה, אמה ואביה, ילדיה של בֵּנָזִיר בְּהוּטוֹ , אָסִיף עָלִי זרְַדָרִי (נשיא פקיסטן) (עמ' 171), מוניבה, אנג'לינה ג'ולי, גורדון בראון (עמ' 189), שִׁיזָה שָׁהִיד (עמ' 102), ובנות מוסלמיות אחרות בפקיסטן, בארה"ב ובבריטניה.

ביום הולדתה ה-16 מלאלה מוזמנת לדבר באו"ם. קראו על האו"ם, לשם מה הוא הוקם ומהן מטרותיו העיקריות. (www.un.org/en/aboutun/index.shtml). לאחר מכן בקש מהתלמידים לכתוב הודעה לעיתונות שמבשרת על הופעתה של מלאלה. יש לכלול בהודעה את הסיבה לכך שהיא נבחרה ולהבהיר כיצד היא משקפת את משימתו הכוללנית של האו"ם.

קראו את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית (www.youthforhumanrights.org/what-are-human-rights/universal-declaration-of-human-rights/articles-1-15.html) שאלה לדיון: מדוע אלינור רוזוולט חשבה שהצהרה זו חיונית? לאחר מכן חברו כתבה עיתונאית על ההצהרה עבור עיתון בית הספר. קשרו את הכתבה לסיפורה של מלאלה באמצעות הסבר על תמיכתו של האו"ם באנשים כמוה.

 

malalaIllustration

 

 

כתבה על 'מה עושים עם רעיון?'

 

IdeaCover (1)ב-30.1.16 שודרה בערוץ 2 כתבה על אנשים שמרפאים את המחלות של עצמם. הכתבה נפתחת בסיפורו מעורר ההשראה של אבי ירון. הוא נפצע בתאונת דרכים, אך סריקת המוח שעבר בעקבותיה גילתה שהפגיעה מהתאונה היא 'הבעיה הקטנה', ושהוא למעשה סובל מגידול במח. ממש באמצע המוח, איזור שקשה לנתח. בעקבות זאת החל במסע לפיתוח מצלמה זעירה באמצעות ננוטכנולוגיה. הוא מספר איך עמד מול חברות ענק שלא חשבו באותו זמן שזה אפשרי, ואמר להם 'אתם טועים'. הרעיון שלו דרש שיגוננו עליו. מה הרעיון שלך דורש?

אולי הוא צמא (להשראה), יש סיכוי שהוא רעב (לשיתוף פעולה) ואולי הוא פשוט רוצה לשחק (בסיעור מוחות). אולי הוא זקוק למרחב, לשינוי פרספקטיבה, או פשוט להכרה בעצם קיומו. הספר 'מה עושים עם רעיון?' מעלה שאלה בוערת, ומזכיר לנו כיצד להתיידד מחדש עם הרעיון שלנו ולעזור לו לצאת לפועל. המשוררת והסופרת שלומית כהן-אסיף מטיבה להסביר זאת לעומק בכתבה שהתפרסמה ב'הארץ'.

כתבה

page22 (1)page33 (1)

המטרייה הצהובה – מהדורה מגובלת

"אליס התחילה להרגיש מאוד עייפה מלשבת ליד אחותה בגדת הנהר ולא לעשות דבר. פעם או פעמיים היא הגניבה מבט חטוף לעבר הספר שאחותה קראה, אבל בספר לא היו תמונות או שיחות, "אז מה הטעם בספר הזה," חשבה לעצמה אליס, "שאין בו תמונות או שיחות?" "

המטרייה הצהובה הוא ספר תמונות, כמו שאליס ביקשה, ובמקום מילים – צלילים. לספר מצורף דיסק של המלחין הקוריאני שין דונג-יל, וכל שעליכם לעשות הוא לדפדף לפי המוזיקה ולהמציא את הסיפור בכל פעם מחדש.

מהדורה מוגבלת ומיוחדת של 'המטרייה הצהובה' בקרוב! אל תהססו להזמין מראש…המשך לגבי פעילויות המתלוות לספר יבוא גם יבוא.

yellowUmbrellaumbrella2

מה עושים עם רעיון?

PosterIdea3

מה עושים עם רעיון? מאת קובי ימאדה

מתוך כתבה ב- Publishers Weekly על סוד הצלחתו:

חברת המתנות 'קומפנדיום' הממוקמת בסיאטל, שעוסקת יותר במוצרי מתנה מאשר בספרים, הוציאה לאחרונה ספר תמונות, שנכתב ע"י נשיא ומנכ"ל החברה – קובי ימאדה, והפך לרב מכר – 'מה עושים עם רעיון?'.

למרות שזהו הניסיון הראשון של ימאדה בכתיבת ספר ילדים, הספר גרף הצלחה מסחררת. מתחילת ינואר 2014 נמכרו מעל 300 אלף עותקים. הספר, שאיירה מאה בוסום, מספר על רעיון ועל הילד שחולק אותו עם העולם.

ימאדה מעיד על עצמו שהוא בדרך כלל לא כותב ספרים. "בדרך כלל אני עסוק בענייני העסק, אבל מדי פעם שם את הכובע היצירתי בחזרה, במיוחד כשפרוייקט מסויים נותן לי השראה. וכך היה במקרה הזה. זה היה סיפור שצריך לספר."

ימאדה, שנמצא ב'קומפנדיום' מאז 1992, דמיין מלכתחילה ספר ילדים. "דמיינתי אותו בתור ביצה קטנה, וכך ציירנו אותו. זה הפך לסמל קטן וחמוד לרעיון.

"כשיש לנו רעיון, בהתחלה הוא בדרך כלל מאוד שברירי. אנחנו לא יודעים אם הוא טוב או לא, ומפקפקים בו ובעצמנו. אני מאמין גדול בכך שרעיונות מאפשרים לנו להשפיע על העולם. רציתי להעביר את המסר כך שילדים יכולו להאמין ברעיונות שלהם, להגן עליהם, ולאפשר להם לגדול. חשוב מאוד שיהיו רעיונות, משום שהם אלו שמעצבים את עולמנו. כל מה שאתם רואים סביבכם היה פעם רעיון."

הספר יוצר תהודה רבה גם אצל מבוגרים. "ההפתעה והעונג הגדולים ביותר שלי הם שגם נוער ומבוגרים התרגשו וקיבלו השראה מהמסר", אומר ימאדה. קיבלנו אלפי תגובות, גם מחברות גדולות כמו GE  וגוגל, ואוניברסיטאות רכשו עותקים רבים עבור הצוותים שלהם.

ימאדה מתאר את 'קומפנדיום' כמוציאה לאור שהיא בבסיסה "חברת מתנות שמתמקדת בהשראה", ואשר מוצריה נמכרים ברחבי רשתות, בוטיקים קטנים, חנויות למוצרי מתנה וחנויות מוזיאון.

הספר הנ"ל לעומת זאת, אפשר ל'קומפנדיום' מפגש עם שווקים נוספים. כשהספר זכה בפרס ספר התמונות הטוב ביותר לשנת 2014  מטעם מדינת וושינגטון  (2014 Scandiuzzi Children’s Book Award), סיפרו לו שזהו הספר היחיד שאזל מהמערכת לצורך מכירה לספריות. 'קומפנדיום' לא נכנסה קודם לכן למערכת ספריות מוסדית שלמה. "אז למדנו והשלמנו פערים כדי להפוך אותו לזמין בספריות. ההיכרות עם שווקים וקהלים שונים משמחת אותנו."

'קומפנדיום' מופצת ע"יAPG   שממוקמת בנאשוויל, וגם מיוצגת ע"י כ-100 נציגי מתנות עצמאיים.

גם ב'בארנס אנד נובל'  הספר נמכר בשפע. בנימין רובי, קניין ספרי ילדים ב'בארנס אנד נובל', אומר שהם מאוד התלהבו ממנו ממש מהרגע הראשון. "חשבנו שזהו ספר מעורר השראה, יצירתי, עם סיפור שהלקוחות שלנו מאוד יתחברו אליו, אז הוא קיבל דחיפת שיווק חזקה ומיקום מרכזי בעמדות מאז פרסומו". הרשת שמה אותו בראש הרשימה בין ספרי הילדים המומלצים לחופש, והציעה אותו במחיר מיוחד בקניית ספר ילדים אחר בין התאריכים 7-18 למאי 2015. "זהו תהליך שיווק מתמשך שבו אנחנו בוחרים ספר ומציעים אותו כתוספת מיוחדת בעלת ערך מוסף עם כותרת מודגשת", ומוסיף שקידום המכירות של 'מה עושים עם רעיון?' היה הצלחה ענקית.

ההצלחה של הספר לא הפתיעה את רובי, משום ש'קומפנדיום' הוציאה לאור ספרי תמונות מצליחים בעבר, אבל הספר הזה בהחלט היה יוצא דופן. "זה תמיד מרגש לראות ספר שאנחנו סבורים שצריך שיהיה לכל ילד בספרייה שלו, וזה מה שריגש אותנו בספר הזה." אומר רובי.

בנוסף, כל חנויות הרשת 'בארנס אנד נובל' ערכו שעת סיפור כלל-ארצית שמציגה את 'מה עושים עם רעיון?' ב-2 למאי, והקניין מתכנן להמשיך לתמוך בספר בעזרת קידום מכירות נוסף במשך הקיץ, הסתיו ועונות החגים. "עשינו כל מאמץ אפשרי כדי להבטיח שהספר יגיע לכמה שיותר לקוחות", אומר רובי.

ימאדה משייך חלק מהצלחתו של הספר לעובדה שיצירתיות, חדשנות, טכנולוגיה ותנועת העשייה הם נושאים מרכזיים כיום, גם בתעשייה וגם לילדים, בעיקר בהקשר לחינוך. לאחרונה הוא הרצה בפאנל בכנס חדשנות בחינוך 2015 (Teaching Garage’s 2015 Innovation in Education). "הם חושבים שהספר הזה ממש מצביע על הנקודה שבה אנחנו צריכים להיות היום בחינוך." אנחנו צריכים להזין את החשיבה הזו, שתעלה את המדינה הזו ואת העולם כולו למדרגה הבאה. איך ניצור את התרבות הזו? איך יוצרים סביבה בטוחה שבה ניתן להעלות רעיונות ולחקור לאן הם הולכים, במקום לדכא אותם ולעשות דברים שוב בדרך הישנה? ראוי לציון שאנחנו כנראה מלמדים חד-גוניות ולבסוף מתגמלים מקוריות. מה הילדים לומדים מזה?

"רעיונות, במצב ההתחלתי שלהם", הוא מוסיף, "עלולים להחרב על ידי גלגול עיניים, או אפילו ע"י נשיפה. זה עצוב בכל גיל כשזה קורה לך, אבל זה ממש עצוב כשזה קורה לך כילד משום שזה יכול ליצור דפוסים שאולי לא הכי מועילים לצמיחה ולמה שאתה יכול להשיג במשך ימי חייך."

בנוסף לתמיכה מ'בארנס אנד נובל', ימאדה אומר שהוא חב תודה על הצלחת הספר להמלצות מפה לאוזן. "נמכרו כבר מאות אלפי עותקים, ומהתגובות ניתן להבין שזו רק ההתחלה. אני חושב שהסיבה שזה נוגע כל כך ללבם של אנשים, היא שלהם עצמם יש רעיונות, כך שהם רואים את עצמם בדמות. "מוחו של אדם אשר נמתח לרעיון חדש, לעולם לא יחזור למימדיו המקוריים". (אוליבר ווינדל הולמס)."

page28

 

אגרת החוב / סלמה לגרלף

מתוך 'אגרת החוב' / מאת סלמה לגרלף

(סופרה במסיבת פרס נובל ה-10 בדצמבר 1909)

היה זה לפני ימים מספר. ישבתי ברכבת בדרכי לשטוקהולם. היום הלך והעריב. כבר לא ראו ברור בתוך הקרון. חברי למסע פטפטו, איש-איש בפינתו, אך אני הייתי מחרישה ומאזינה לשאון הרכבת המסתערת על פני המסילות.

תוך כדי האזנה עלו בזכרוני הנסיבות השונות שבהן יצאתי ברכבת ההולכת לשטוקהולם. ברוב המקרים, היה זה בגלל סיבה בלתי נעימה. הלכתי לשם כדי לעמוד בבחינות, או מצויידת בכתבי-יד, כדי לבקש מו"ל; הפעם יצאתי כדי לקבל את פרס נובל. לא הייתי רחוקה מלחשוב, כי גם דבר זה אין בו משום הנאה.

כל הסתיו ישבתי שם, בביתי, בוארמלאנד, שרויה בבדידות הגדולה ביותר, עכשיו אהיה נאלצת להופיע בתוך קהל אנשים. היה זה כאילו סיגלתי לעצמי שם, בבדידותי, פחד מפני החיים ומפני בני-האדם וחשתי מועקה אמיתית בלבי בהעלותי בדעתי שאהיה נאלצת שוב להופיע בפומבי. אך בעומק לבי חשתי, כמובן, אושר עצום על כך שאני הולכת לקבל את הפרס, וניסיתי לגרש את מועקת לבי בהרהרי באלה שישמחו על אושרי. היה זה קהל גדול של ידידים ותיקים, היו אלה קרובי, היתה זו ביחוד ולפני הכל אמי הזקנה שהשארתיה לבדה בבית, כולה צוהלת על כך שזכתה להגיע למאורע גדול זה.

אותו רגע עלה זכרונו של אבי במוחי: חשתי צער חריף על כך שאני יודעת, כי הוא מת ואינני יכולה לספר לו שקיבלתי את פרס נובל. ידעתי כי איש בעולם לא היה שמח על כך כמוהו. מעודי לא פגשתי יצור אנושי החדור אהבה כזאת, יחס כזה של כבוד כלפי השירה והמשוררים. אילו נודע לו, כי האקדמיה השווידית העניקה לי פרס של שירה! הרי זה אסון גדול שאיני יכולה לספר לו על כך!

כל מי שנסע ברכבת, בחשכת הלילה, יודע כי לעתים קרובות יבואו רגעים ארוכים שבהם מחליקים הקרונות על הפסים באורח נעים במיוחד, ואינם מיטלטלים כלל. השאון וההמולה פוסקים וההמיה העמומה של הגלגלים הופכת למוסיקה נעימה וחדגונית. היית אומר, כי הרכבת שוב אינה גולשת על פסים ועל קורות, אלא מסתערת לתוך המרחב. ניחא, בעצם אותו הרגע שבו אמרתי לעצמי, כי הייתי רוצה מאוד לשוב ולראות את אבי, אירע לי דבר מעין זה. הרכבת התחילה להתגלגל בדרך כה קלה, כה חרישית, עד שנראה לי לבלתי-אפשרי, כי עודנה נמצאת על פני האדמה. ואז התחילו מחשבותי לחמוד להן לצון: "ומה אם אלך לבקר את אבי הזקן בגן-העדן?" כמדומני ששמעתי את הבריות מספרים על הרפתקאות מעין אלה שאירעו לאחרים; מדוע לא יארע כדבר הזה גם לי?

הקרונות המשיכו לבלוע את המרחב באותה דרך נעימה וחרישית, אולם תהיה מטרתם איזו שתהיה, עליהם לעבור עוד כברת דרך הגונה לפני שיגיעו, ומחשבותי הדביקו אותם.

"בודאי אמצא אותו," אמרתי לעצמי, "יושב בכורסה, על מרפסת הניבטת אל חצר מוצפה שמש וכולה מלאה פרחים וצפורים, ובדרך הטבע אמצא אותו יושב וקורא את הסאגה של פריטיוף. משיראה אותי, יניח את הספר, יגביה מעט את משקפיו על מצחו ויקום כדי להקביל את פני. אני שמע אותו קורא: 'שלום וברוכה הבאה! הנה את עורכת טיול קטן. ומה שלומך, בתי?' ממש כדרכו מאז ומתמיד."

רק לאחר שחזר למקומו בכורסה פתח ושאל אותי על שום מה באתי לבקרו.

אני מקווה שלא אירע אסון בבית אמר פתאום.

-לא, אבא, הכל כשורה.

ואני עומדת לבשר לו את הבשורה הגדולה, אך אני משתתקת, תקופת-חשק להעלים את הדבר מעט, ואני מתחבלת תחבולה קטנה.

-לא באתי אלא כדי לבקש עצה טובה מפיך אומרת אני לו בהעמידי פנים של רצינות חמורה. הרי זה משום שאני עמוסה חובות.

-חוששני שאין בכוחי לעזור לך עונה אבא.  על המקום שבו אני נמצא אפשר לומר את שאומרים על הטירות העתיקות של וארמלאנד:

"יש בהן הכל, פרט לכסף!"

-אינני חייבת חובות של כסף,  -אומרת אני לו.

-אם כן, הרי זה עוד יותר רע, – עונה אבא. אך ספרי מן ההתחלה, בתי.

-אתה צריך לפחות לעזור לי,  - אומרת אני לו, – משום ששקעתי בחובות בעיקר באשמתך. הזוכר אתה כיצד היית שר לנו לעתים קרובות את נעימות באלמן, ומלווה את שירתך בפסנתרון, והזוכר אתה כיצד נתת לנו לקרוא ולשוב לקרוא חורף-חורף את ספרי טאגנאר, רונאברג ואנדרסן? כך שקעתי בחוב הראשון שלי. אבא, כיצד אוכל לשלם להם על שלימדוני לאהוב את הסיפורים ואת מעשי הגבורה, ואת המולדת, ואת החיים האנושיים בכל גודלם, בכל חולשותיהם?

לשמע המלים הללו מתיישב אבא בתוך כורסתו ועיניו עוטות הבעה כה נחמדה:

-אני שמח מאוד, -אומר הוא, – על שסייעתי להכניסך בחוב כזה.

-כן, בזאת אפשר שהצדק עמך, אבא, – אומרת אני לו, -אולם עלי לומר לך, כי אין זה הכל. יש לי כל כך הרבה נושים! תן דעתך על כל אותם האבירים המסכנים חסרי-הבית שהיו משוטטים בוארמלנד בנעורך, והיו מוציאים את זמנם במשחק ובשירה. אני חייבת להם את ההרפתקאות העליזות, את המהתלות והמנוסות לאין-ספור. ותן דעתך על כל המספרות הזקנות היושבות בצריפים קטנים אפורים בפאת היער, ואשר סיפרו לי סיפורים כה רבים על נאק, ועל הקוסמים והנערות שנחטפו על ידי הטרול. הן שלימדוני, ללא ספק, להביע את הקסם השירי של ההר האכזר ושל היער השחור. ואחר-כך, אבא, תן דעתך על כל הנזירים החיוורים שעיניהם שקועות עמוק בחוריהן, ועל כל הנזירות הסגורות במנזרים אפילים, שראו מחזות ושמעו קולות. אני חייבת להם חוב משום שלקחתי מן האוצר הגדול של אגדות אשר אספו. ותן דעתך, לבסוף, על האכרים של דלאקארלי שעלו לירושלים. כלום אין אני חייבת להם חוב על כך שנתנו לי מעשה-גבורה לספר עליו? ולא רק לבני-האדם אני חייבת חוב, כל הטבע כולו הוא נושה שלי. חיות היבשה, הצפורים אשר בשמים, הפרחים והעצים; – כולם גילו לי מסודותיהם.

בעוד אני מדברת את דברי עושה אבא תנועות קטנות בראשו, אגב חיוך, ואינו נראה מודאג כלל.

-הן תבין, אבא, כי כל החובות הללו רובצים עלי כנטל כבד, – אומרת אני לו, בקול ההולך ונעשה רציני יותר. איש על פני האדמה אינו יודע כיצד פורעים את החובות האלה וסבורה הייתי כי אתה תדע זאת, כאן, בגן-עדן.

-כן, כן, ודאי שאנו יודעים, – אומר אבא שנראה כמתיחס לענין בקלות, כדרכו.  אנו נדע למצוא תרופה לדאגותיך, אל דאגה, בתי.

-אך, אבא, עדיין אין זה הכל. אני עודני חייבת חוב לכל אלה שטיפחו והעשירו את השפה, אשר חישלו את המכשיר הטוב ואשר לימדוני להשתמש בו. וכלום אין אני בעלת-חובם של כל אלה שכתבו לפני על גורל האדם, עוררו מחשבות וסללו דרכים? כלום אינני, ביחוד, חייבת חוב לאלה שבימי נעורי היו חלוצי היצירה הספרותית: הנורבגים הגדולים, הרוסים הגדולים. כלום אינני חייבת חוב גם על כך שחייתי בתקופה שבה היתה לספרות של ארצי שלי פריחה כזו, על שראיתי את הקיסרים בפסלי השיש של רידברג, את עולמו השירי של סנואילסקי, את הדייגים של סטרינדברג ואת האכרים של גיארשטאם, את הטיפוסים  המודרניים של אן-שרלוט אדגרן ושל ארנסט אלגראן, את המזרח של היידנשטאם ואת הסיפורים מן המציאות של סופי אלקאן, את הלחנים הוארמלנדיים של פראדינג, את האגדות של לאוארטין, "טאנאטוס" של הלשטרום והבדים הדלאקרליאנים של קארלפאלד, ועוד יצירות אחרות, צעירות וחדשות, המעוררות להתחרות ומפרות את החזון?

-כן, כן, הצדק עמך, – אומר אבא, – את חייבת חוב מרובה, אך אנו נדע לפרוע הכל.

-אינני סבורה שאתה משער בבירור כמה מעיק כל זה עלי. בודאי לא שיערת שאני חייבת חוב כזה גם לקוראי. כמה אני חייבת להם לכולם, החל במלך הזקן ובבנו הצעיר, ששילם את דמי מסעי בימי ראשיתי אל הדרום, עד לתלמידים הקטנים בבתי-הספר המרצרצים מכתבי-תודה על "נילס הולגרסון"!  מה היה עלי אילו לא היו מקבלים את ספרי? ואין להסיח את הדעת גם מאלה שכתבו עלי; זכור את המבקר הדאני הגדול שרכש לי ידידים בכל מקום בארצי בכמה מלים בלבד! וזכור את האיש שכבר מת ואשר היה רוקח את משקהו המתוק-מריר בייתר תבונה משעשה זאת אי-פעם אדם לפניו בארצנו! זכור את כל אלה שפעלו בשבילי בארצות חוץ. אסירת-תודה אני לכולם, הן לאלה אשר שיבחו אותי והן לאלה אשר גינו אותי.

-כן, כן, -אמר אבא, ששוב לא נראה שקט כל כך. סוף-סוף התחיל להבין, כי אין זה קל כל כך להשיא לי עצה; ואני המשכתי:

-זכור את כל אלה אשר סייעו בידי, תן דעתך על חברתי הטובה אסלדה, שסללה לפני את הדרך שעה ששום אדם אחר לא העיז עוד להאמין בי. תן דעתך על כל אלה שהגנו על עבודתי, על כל גילויי החיבה אשר פגשתי, על כל הכבוד אשר הקיפוני בו. אז תבין, כי צריכה הייתי לבוא אליך כדי לשמוע מה אעשה על מנת לפרוע חובות כה גדולים.

אבא השפיל את ראשו, שוב לא נראה כה מלא בטחון כפי שהיה בראשית השיחה.

-אני סבור, כי לא יהיה קל כל כך לעזור לך, בתי, – אמר. אולם עכשיו סוף-סוף נגמרה רשימת הנושים, האף אין זאת?

-לא, בכל זאת עוד יכולתי לעמוד, אך יש דבר שהוא גרוע מזה. ועל כן באתי לכאן לבקש עצה מפיך.

-אינני משער שאת יכולה להיות עמוסה חוב עוד יותר גדול, – אומר אבא.

-כן,  -אומרת אני לו. אחר-כך אני מגלה לו את סודי.

-לעולם לא אאמין, כי האקדמיה השווידית… אומר אבא, אך באומרי כן, הוא מסתכל בי ונוכח כי "זה" אמת, וכל קמט בפניו הזקנים מתחיל לרעוד ודמעות עולות בעיניו.

-מה אומר לאלה שהחליטו החלטה זו ולאלה שהמליצו לתת לי את הפרס? כי זכור, אבא, לא רק כבוד וכסף נתנו לי, הם גם נתנו אימון בי, לאחר שהעיזו לציין אותי לעיני העולם. כיצד אוכל לפרוע אי-פעם את החוב הזה?

אבא נשאר מחריש לרגע, שקוע במחשבותיו, אחר הוא מנגב לפתע את דמעות השמחה, מתנער ממקומו ובטופחו טפיחת אגרוף חזקה על מסעד כורסתו, הוא קורא:

-לא, לא אוסיף עוד לענות את ראשי בגלל דברים ששום אדם, לא כאן, ולא על פני האדמה, לא יוכל לענות עליהם. לאחר ששמעתי, כי את קיבלת את פרס נובל, אינני רוצה לחשוב על שום דבר, אינני רוצה אלא לשמוח!

תרגם: י. לבנון

selmablog

קירה-קירה | מאת סינתיה קדוהטה

זהו סיפור על האחיות טָקֶשִימָה. לין מלמדת את אחותה הצעירה, קייטי, איך היא רואה את העולם: קירָה־קירָה, שפירושו נוצץ ביפנית. השמיים הם קירָה־קירָה, כי הצבע שלהם כחול עמוק ועדיין שקוף, הים הוא קירָה־קירָה, גם עיניים של אנשים הן קירָה־קירָה.הסיפור מתרחש בארצות־הברית בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוריה של קייטי הם יפנים, שעל אף שנולדו באמריקה נתקלו, כמו משפחות יפניות רבות, ביחס עוין בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הם עובדים במפעל לעיבוד עופות בתנאי עבודה קשים ובלתי נסבלים ומנסים לחסוך כסף כדי לקנות בית. לין היא שמלמדת את קייטי בדרך המיוחדת שבה היא רואה את העולם לשכוח מצרות ההווה ולחלום על המחר. אך כשלין חולה לפתע וכל המשפחה מתחילה להתפרק, קייטי נאלצת למצוא לבדה דרך להראות לכולם שבעתיד יש תמיד משהו נוצץ, משהו שהוא קירָה־קירָה.

kira-kira

מתוך הספר:

אחותי, לין, לימדה אותי את המילה הראשונה שלי: קירה-קירה. ביטאתי אותה "קָה-ה-ההה", אך היא ידעה לְמה אני מתכוונת. קירה-קירה זה "נוצץ" ביפנית. לין אמרה לי שכשהייתי תינוקת, היא נהגה להוציא אותי בלילה אל הכביש הריק שליד הבית, שם היינו שוכבות על הגב ומסתכלות בכוכבים בעודה אומרת שוב ושוב, "קייטי, תגידי 'קירה-קירה, קירה-קירה'." כמה אהבתי את המילה הזאת! כשגדלתי, אמרתי קירה-קירה על כל דבר שמצא חן בעיני: השמים הכחולים היפים, כלבלבים, חתלתולים, פרפרים, ממחטות נייר צבעוניות.

אמי אמרה שאנחנו לא משתמשות במילה נכון; אי-אפשר לומר על ממחטת נייר שהיא קירה-קירה. היא היתה מדוכדכת מאוד מכך שאנחנו כל כך לא-יפניות, ונשבעה לשלוח אותנו יום אחד ליפן. לי לא היה אכפת לאן תשלח אותי, כל עוד לין תהיה שם איתי.

על אופרת ברונדיבר וריאיון‭ ‬עם‭ ‬גרֶטה‭ ‬קלינגסבֶּרג, ניצולת‭ ‬גטו‭ ‬טרזינשטאט

ברונדיבר / מאת‭ ‬הנס‭ ‬קראסה

אופרת‭ ‬הילדים‭ ‬בּרוּנדיבַּר‭ ‬נכתבה‭ ‬בשנת‭ ‬1938‭ ‬ובוצעה‭ ‬לראשונה‭ ‬בגטו‭ ‬טרזינשטאט‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬מקהלת‭ ‬ילדים‭. ‬מאז‭ ‬זכתה‭ ‬כבר‭ ‬לכמה‭ ‬לעיבודים‭ ‬חדשים‭ ‬ולהפקות‭ ‬בבתי‭ ‬ספר‭ ‬שונים‭. ‬האופרה‭ ‬בּרוּנדיבַּר‭ ‬סימלה‭ ‬עבור‭ ‬כל‭ ‬היהודים‭ ‬בגטו‭ ‬טרזינשטאט‭ ‬את‭ ‬מאבק‭ ‬הטוב‭ ‬ברוע‭, ‬את‭ ‬ניצחון‭ ‬האור‭ ‬על‭ ‬החושך,‭ ‬וסייעה‭ ‬לילדי‭ ‬הגטו‭ ‬להתמודד‭ ‬עם‭ ‬הכיבוש‭ ‬הנאצי‭ ‬ועם‭ ‬החיים‭ ‬בגטו‭.‬

החזרות‭ ‬לקראת‭ ‬הצגת‭ ‬האופרה‭ ‬בגטו‭ ‬העסיקו‭ ‬את‭ ‬הילדים‭ ‬והשכיחו‭ ‬את‭ ‬המלחמה‭ ‬הנוראה‭ ‬שהתרחשה‭ ‬באותו‭ ‬זמן‭. ‬סיפור‭ ‬האופרה‭ ‬מעורר‭ ‬תקווה‭ ‬והשראה. ‬זהו‭ ‬סיפורם‭ ‬של‭ ‬שני‭ ‬ילדים‭ ‬שאמם‭ ‬חולה,‭ ‬ולמען‭ ‬בריאותה‭ ‬עליהם‭ ‬להשקות‭ ‬אותה‭ ‬בחלב‭ ‬טרי‭ .‬הילדים‭ ‬העניים‭,‬ שידם‭ ‬אינה‭ ‬משגת‭ ‬לקנות‭ ‬חלב‭ ,‬מחליטים‭ ‬ללכת‭ ‬לשוק‭, ‬ומשעייפו‭ ‬לנסות‭ ‬לקבץ‭ ‬כסף, ‬החליטו‭ ‬לנסות‭ ‬מזלם‭ ‬בשירה, כדי‭ ‬לגייס‭ ‬פרוטות‭ ‬ולקנות‭ ‬חלב‭ ‬לאמם‭ ‬החולה‭.‬

בּרוּנדיבַּר‭ ‬הרשע‭ ‬גוזל‭ ‬מהם‭ ‬את‭ ‬כספם, ‬אך‭ ‬סופו‭ ‬אינו‭ ‬מאחר‭ ‬להגיע‭ ‬‮–‬‭ ‬חבריהם‭ ‬של‭ ‬הילדים‭ ‬נחלצים‭ ‬לעזרתם‭ ‬ומגרשים‭ ‬את‭ ‬הרשע‭.‬ זהו‭ ‬בעצם‭ ‬ניצחון‭ ‬החלשים‭ ‬על‭ ‬החזקים, הטובים‭ ‬על‭ ‬הרעים‭.‬

Brundibar-front-cover

על גטו טרזזינשטאט:

מחנה גטו טרזינשטאט הוקם בנובמבר 1941, ובמשך כמעט שלוש וחצי שנים היו בגטו יותר מ-15,000 ילדים. יותר מ-14,000 מהם נשלחו למחנות ההשמדה. הייחוד של מחנה גטו טרזינשטט היה בפעילות האמנותית הענפה שבו. אנשי גטו טרזין כתבו שירה, ציירו, שרו ורקדו. על אף האיסורים המוחלטים, הילדים למדו ואפילו העלו מחזות ואופרות.

הצפיפות בגטו גרמה לכך שהקהילה החליטה להקצות מקום מרווח יותר לילדים. הם שוכנו, תחת השגחת מדריכים, במעונות שהיו מיועדים אך ורק להם. במעונות אלה זכו הילדים לחינוך ולמנות מזון גדולות יותר, וכך גם התאפשרה כנראה הפעילות התרבותית הענפה של ילדי הגטו.

ריאיון‭ ‬עם‭ ‬גרֶטה‭ ‬קלינגסבֶּרג, ניצולת‭ ‬גטו‭ ‬טרזינשטאט‭:‬

גרטה‭ ‬קלינסברג‭ ‬השתתפה‭ ‬בהצגת‭ ‬האופרה‭ ‬ברונדיבר בזמן‭ ‬המלחמה, ‬והופיעה‭ ‬לא‭ ‬פחות‭ ‬מחמישים‭ ‬פעמים‭ ‬בתפקיד‭ ‬אנינקה‭.‬

greta_ready

גרטה‭:‬ 

היינו‭ ‬שלושים‭ ‬ילדים‭ ‬בחדר, ‬בבית‭ ‬הילדים‭ ‬שנוהל‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬ההנהלה‭ ‬העצמית‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בגטו. ‬חילקו‭ ‬אותנו‭ ‬לפי‭ ‬גילאים. ‬אני‭ ‬הייתי‭ ‬בחדר‭ ‬עם‭ ‬חברתי‭ ‬אווה‭ ‬דיאמנט. ‬

טרודה,‭ ‬אחותי‭ ‬הצעירה,‭ ‬היתה‭ ‬באותו‭ ‬בניין,‭ ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬איתנו‭ ‬באותו‭ ‬חדר.‭ ‬שלושה‭ ‬חודשים‭ ‬לפני‭ ‬סוף‭ ‬המלחמה‭ ‬נלקחנו‭ ‬מגטו‭ ‬טרזינשטאט‭ ‬לאושוויץ.‭ ‬את‭ ‬אחותי‭ ‬טרודה‭ ‬לא‭ ‬פגשתי‭ ‬שוב‭ ‬מעולם‭.‬

איך‭ ‬את‭ ‬מרגישה‭ ‬כאשר‭ ‬את‭ ‬שומעת‭ ‬שוב‭ ‬את‭ ‬צלילי‭ ‬האופרה‭ ‬ביוונית‭, ‬בצרפתית‭ ‬ואפילו‭ ‬לאחרונה‭ ‬בתאילנדית‭?‬

הדבר‭ ‬שהכי‭ ‬משמח‭ ‬אותי‭ ‬הוא‭ ‬שלמרות‭ ‬כל‭ ‬מה‭ ‬שעברנו‭,‬ המוזיקה‭ ‬חיה‭ ‬לנצח‭.‬

 הילדה שבכתה ברד12