ארכיון חודשי: מרץ 2016

מלאלה בכותרות

 

כתבה ב- NRG על 'הוא קרא לי מלאלה'  –  הסרט הדוקומונטרי

""ילד אחד, מורה אחד, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם", קראה יוספזאי מעל הבמה באחד מנאומיה, וזכתה לתשואות. ואם יורשה לנו להוסיף – גם מתן במה וביטוי לקול אחד, של נערה אחת – אמיצה, חכמה ודבקה במטרה, יכול לחולל שינוי. על כן, מלבד היותו סרט מעניין לצפייה העשוי לעילא, "הוא קרא לי מלאלה" הינו מסמך דוקומנטרי חשוב, הנושא עמו ערך של ממש עבור הצופים.

המתעניינים יוכלו להעמיק בסיפורה של יוספאזי בספר "מלאלה" שחיברה יחד עם פטרישיה מק'קורמיק. הספר הופיע לאחרונה במהדורה לקוראים צעירים בהוצאת צלטנר (תרגום: תמי לימון)."

כתבה נוספת בעקבות מלאלה במעריב לנוער:
"אין ספק שמדובר בגיבורה של ממש, שהגדירה מחדש אומץ אנושי מהו."
לחצו על התמונה להגדלה

Malala

לא אגדת סינדרלה

 

מתוך כתבה מאת נירית אנדרמן ב'הארץ':

"נכדתה של לינדגרן, אניקה, היא בתו של בנה לארס. גם היא סבורה כי לפרק הטראומטי בחייה של סבתה, זה של לידת בנה הבכור, היתה השפעה גדולה על יצירתה. "היא כתבה לעתים קרובות על ילדים בודדים, ילדים נטושים. ברוב הסיפורים שלה קיים גם צד אפל, והיא מעולם לא היססה לכתוב על ההיבטים הכואבים של החיים", היא מציינת.

כך סבורה גם שהם סמיט, שכתבה את סיפור חייה של הסופרת השבדית כביוגרפיה לילדים, "אגדת אסטריד – סיפורה של אסטריד לינדגרן" (צלטנר ספרים, 2015). לדבריה, "גולת הכותרת היא כמובן בילבי, שהיא יתומה מאם, אבל ישנו הספר 'מיו, מיו שלי', שהרגשתי שהוא מבוסס על השנים האלה שבהן שהה בנה במשפחה אומנת. הספר הזה מספר על ילד שחי במשפחת אומנה, אצל זוג הורים שלא אוהבים אותו. הם רצו בת אבל קיבלו בן, ועוד שובב, והם לא מצליחים להסתגל לזה. הספר מתחיל בתיאור של הילד יושב על ספסל בפארק, בועט בבקבוק בירה ומסתכל על הדירות המוארות שבהן משפחות שונות יושבות לאכול את ארוחת הערב. הוא חושב על כל הילדים המאושרים במשפחות הללו וכמֵהָ לדמות אב משלו".

ב"מיו, מיו שלי" מספקת לינדגרן לגיבור שלה מפלט מהבדידות, מהייאוש ומהפנטזיות על הורה אוהב באמצעות שד שמטיס אותו לארץ אגדית, שבה הוא פוגש את אביו, המכהן כמלך של אותה ממלכה. "אבל לינדגרן כל כך לא מטייחת את המציאות. גם כשמגיעים לממלכת הדמיון, והילד מוצא את אביו, והוא מאושר ונדמה שהכל טוב – אביו פונה אליו בשלב מסוים ואומר לו שעליו להציל את הממלכה מפני האביר האפל שייבש והשחית אותה. כלומר, הוא שולח אותו למשימה מסוכנת מאוד ותובע מבנו להפגין אחריות לגורלו של העולם", אומרת סמיט.

בדרך כלל, מבהירה סמיט, נוטים להתייחס לסיפור חייה של לינדגרן כאל אגדת סינדרלה: מישהי שגדלה בכפר, כתבה לבתה סיפור שאחר כך זכה בתחרות סיפורים ונהפכה בן לילה לכוכבת עולמית. "אבל כשכתבתי את הספר עליה, היה לי מאוד חשוב לא להעלים את הפרק הקשה הזה בחייה. הכעיס אותי שבאיזו ביוגרפיה אמריקאית שלה שקראתי, המיועדת לילדים, דילגו בקלילות מעל הפרק הזה ופשוט כתבו שכעבור ארבע שנים נולדו לה שני ילדים. התקופה הזאת היתה קו השבר של חייה, ולא מוסרי בעיני להוציא דבר כזה מביוגרפיה, גם אם היא מיועדת לילדים. אני חושבת שהטראומה של לינדגרן הפכה אותה לאדם שמסוגל להבין את ההחלטות השגויות שאנשים מקבלים לפעמים, או החלטות שהן כביכול בלתי־אפשריות, החלטות שמן הצד נראות לא פעם כדברים שלא ייעשו, כמו למסור את הילד שלהם לידיו של מישהו אחר", אומרת סמיט. "היא תמיד מראה בסיפורים שלה שלא האדם הוא רע, אלא התנאים הסביבתיים הם שהופכים אותו לכזה"."

אגדת אסטריד מאת שהם סמיט | איור: סשה נאומוב | צלטנר ספרים 2015

 

eyes

נאום מלאלה יוספזאי באו"ם בעת זכייתה בפרס נובל לשלום

 

נאום מלאלה יוספזאי באו"ם בעת זכייתה בפרס נובל לשלום – תרגום

תודה. (ערבית). בשם אלוקים, הכי גומל חסד, הכי רחמן. מזכ"ל האו"ם המכובד באן קי מון, נשיא עצרת האו"ם… אחיי ואחיותיי היקרים, תודה.
היום כבוד הוא לי לדבר שוב אחרי זמן רב, להיות כאן עם אנשים כה מכובדים, זהו רגע גדול בחיי.

אני לא יודעת איפה להתחיל את הנאום שלי, אני לא יודעת מה אנשים מצפים ממני להגיד, אבל לפני הכל, תודה לאלוקים שבשבילו כולנו שווים. ותודה לכל אדם שהתפלל להחלמתי המהירה ולחיים חדשים. אני לא יכולה להאמין כמה אהבה אנשים הראו כלפי. קיבלתי אלפי כרטיסי ברכה ומתנות מכל רחבי העולם, תודה לכולם. תודה לילדים שמילותיהם התמימות עודדו אותי. תודה למבוגרים שתפילותיהם חיזקו אותי.
אני רוצה להודות לאחיות ולרופאים שלי ולצוותי בתי החולים בפקיסטן ובאנגליה. לממשלת סעודיה שעזרו לי להחלים ולקבל חזרה את כוחותיי. אני לגמרי תומכת במזכ"ל האו"ם באן קי מון בתוכניתו "יוזמה ראשונה לחינוך גלובלי" ולפעולותיו של שגריר האו"ם המיוחד מר גורדן בראון, ולנשיא העצרת הכללית… אני מודה לכולם על מנהיגותם שהם ממשיכים בה. הם ממשיכים להמריץ את כולנו לעשייה.

אחיי ואחיותיי היקרים, זכרו דבר אחד, "יום מלאלה" הוא לא היום שלי. זהו היום של כל אישה, כל ילד וכל ילדה שהרימו את קולם למען הזכויות שלהם. יש מאות פעילים לזכויות האדם ועובדים סוציאליים שלא רק מדברים על זכויות האדם אלא גם נאבקים להשיג את מטרתם לשלום, לחינוך ולשוויון. אלפי אנשים נרצחו ע"י הטרוריסטים ומיליונים נפצעו, אני רק אחת מהם.

אז הנה אני עומדת, הנה אני עומדת, ילדה אחת מתוך רבים. אני מדברת לא בשביל עצמי אלא למען אלה שקולם לא יכול להישמע, אלה שנאבקו למען זכויותיהם, לזכותם לחיות בשלום, לזכותם לכבוד, לזכותם לשוויון הזדמנויות, לזכותם לרכוש השכלה.

חברים יקרים, ב-9 באוקטובר 2012 הטאליבנים ירו בי בצד השמאלי של המצח, הם ירו גם בחברותיי. הם חשבו שהקליע ישתיק אותנו, אבל הם נכשלו. ומתוך השתיקה בקעו אלפי קולות. הטרוריסטים חשבו שהם ישנו את מטרותיי ויעצרו את שאיפותיי, אבל דבר לא השתנה בחיי חוץ מזה: חולשה, פחד וייאוש מתו. כוח, עוצמה ואומץ נולדו.
אני אותה ה"מלאלה"! שאיפותיי הן אותן השאיפות, תקוותיי הן אותן התקוות וחלומותיי הם אותם החלומות.

אחיותיי ואחי היקרים, אני לא נגד אף אחד ואני לא פה כדי לדבר על נקמה אישית נגד הטאליבן או כל קבוצת טרור אחרת. אני פה כדי להשמיע את קולי על הזכות לחינוך של כל ילד.
אני רוצה חינוך לבניהם ובנותיהם של הטאליבן ושל כל הטרוריסטים והקיצוניים.

אני אפילו לא שונאת את הטאליבני שירה בי. אפילו אם יהיה רובה בידי והוא יעמוד מולי, לא הייתי יורה בו. זאת הרחמנות שלמדתי ממוחמד נביא הרחמנות, מישו ומבודהה. זאת המורשת של שינוי שירשתי ממרתין לותר קינג, נלסון מנדלה ומוחמד עלי-ג'ינה.
זאת ההשקפה [של מאבק] ללא אלימות שלמדתי מגנדי ג'י, באקה חאן והנזירה אמא טרסה. וזאת מידת הסלחנות שלמדתי מאמי ואבי.
זה מה שהנשמה שלי אומרת לי – להיות רודפת שלום ולאהוב את כולם.

אחיותיי ואחיי היקרים, אנחנו מודעים לחשיבות האור כשאנחנו רואים חושך. אנחנו מבינים את חשיבות קולנו כשמשתיקים אותנו. באותה המידה כשאנחנו היינו בסוואט, בצפון פקיסטאן, הערכנו את החשיבות של עטים וספרים, כשראינו את האקדחים. האמרה- "העט הוא יותר חזק מהחרב", הייתה נכונה. הקיצוניים פחדו ומפחדים מספרים ועטים. הכוח של החינוך, הכוח של החינוך מפחיד אותם. הם מפחדים מנשים, כוח קולם של הנשים מפחיד אותם. וזו הסיבה שהם הרגו ארבע עשרה תלמידות חפות מפשע, בהתקפה האחרונה בגוואטה. וזו הסיבה שהם הרגו מורות ומטפלות בחולי פוליו בח'ייבר פח'טונח'ווה. זו הסיבה שהם תוקפים בתי ספר בכל יום, בגלל שהם פחדו ומפחדים משינוי, מפחדים מהשוויון שנביא לחברה שלנו.

אני זוכרת שהיה ילד בבית ספר שלנו שנשאל ע"י עיתונאי: למה הטאליבן מתנגדים לחינוך. הוא ענה בפשטות. תוך כדי הצבעה על ספרו, הוא אמר: "הטאליבן לא יודעים מה כתוב בתוך הספר הזה." הם חושבים שאלוקים הוא יצור קטן ומקובע שישלח בנות לגיהנום רק בגלל שהן הולכות לבית ספר. הטרוריסטים מעוותים את משמעות השם "אסלאם" ו"החברה הפשתאנית" (קבוצה אתנית ממוצא איראני שחיה בעיקר באפגניסטן ופקיסטן) לטובתם האישית. פקיסטאן היא מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום. הפשתונים רוצים חינוך עבור בנותיהם ובניהם. והאסלאם היא דת של שלום, הומניות ואחוות אחים. האסלאם רואה את החינוך של כל ילד לא רק כזכות, אלא גם כאחריות וחובה.

מזכ"ל האו"ם המכובד, שלום הוא הכרחי לחינוך. במקומות רבים בעולם, במיוחד בפקיסטן ובאפגניסטן, טרור, מלחמות ומחלוקות מונעים ילדים מללכת לבתי ספר. נמאס לנו מהמלחמות האלה. נשים וילדים סובלים במקומות רבים בעולם בדרכים רבות. בהודו, ילדים עניים וחסרי אונים הם קורבנות להעסקת ילדים ככוח עבודה. בניגריה, בתי ספר רבים נהרסו. במשך עשורים, אנשים באפגניסטן מוגבלים ברצונותיהם בגלל הקיצוניים. ילדות צעירות נאלצות לעבוד במשקי בית וכופים עליהן להתחתן בגיל צעיר. עוני, בורות, אי-צדק, גזענות ושלילת זכויות בסיסיות הם הבעיות העיקריות איתם גברים ונשים צריכים להתמודד.

עמיתים יקרים, היום אני מתמקדת בזכויות נשים וחינוך ילדות מכיוון שהן הנפגעות העיקריות. בעבר, נשים שהיו פעילות חברתיות ביקשו מגברים להילחם על זכויותיהן. אבל הפעם, נעשה זאת בעצמנו. אני לא אומרת שגברים יפסיקו לדרוש את זכויות הנשים, אלא מתמקדת על כך שנשים יהיו עצמאיות וילחמו למען עצמן. אחיותיי ואחיי היקרים, זה הזמן להשמיע את קולנו. לכן היום, אנו קוראים לכל מנהיגי העולם לשנות את מדיניותם האסטרטגית למען שלום ושגשוג.
אנו קוראים למנהיגי העולם: הבטיחו שכל הסכמי השלום יגנו על זכויות הנשים והילדים. הסכם שנוגד את כבוד הנשים וזכויותיהן- אסור לקבלו.
אנו קוראים לכל הממשלות להבטיח חינוך חובה חינם בכל העולם לכל ילד וילד.
אנו קוראים לכל הממשלות להילחם נגד טרור ואלימות ולהבטיח את ביטחונם של הילדים מאכזריות ופגע.
אנו קוראים למדינות המפותחות לתמוך בהוספת הזדמנויות לחינוך ילדות במדינות המתפתחות.
אנו קוראים לכל הקהילות להיות סובלניים- לפסול דעות קדומות הנובעות ממעמד חברתי, אמונה, מגזר, צבע, דת או מין. להבטיח חופש ושוויון לנשים על מנת שיוכלו לפרוח ולשגשג. איננו יכולים כולנו להצליח כשמונעים התקדמות מחצי מאיתנו.
אנו קוראות לאחיותינו בכל העולם להיות אמיצות- למצוא את העוצמות שבכן ולממש את מלוא הפוטנציאל שלכן. אחיי אחיותיי היקרים, אנו רוצים בתי ספר וחינוך למען עתיד טוב לכל ילד. אנו נמשיך את המסע לעבר היעד של שלום וחינוך לכולם. אף אחד לא יוכל לעצור אותנו.  נרים את קולנו בעד זכויותינו, וקולנו יביא את השינוי. אנו מאמינים בכוח ובעוצמה של המילים. המילים שלנו יכולות לשנות את העולם כולו. כי אנחנו כולנו ביחד, מאוחדים למען החינוך. ואם אנו רוצים להשיג את מטרתנו, אז בואו נעצים את עצמנו עם נשק ההשכלה, ובואו נגן על עצמנו על ידי האחווה והאחדות. אחיי ואחיותיי היקרים, אל לנו לשכוח שמיליוני אנשים סובלים מעוני, אי-צדק ובורות. אל לנו לשכוח שמיליוני ילדים אינם לומדים בבתי ספר. אל לנו לשכוח שאחיותינו ואחינו מחכים לעתיד של שמחה ושלום.

אז בואו ננהל מאבק עולמי נגד התופעה של אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, נגד עוני וטרור, בואו נרים את ספרינו ואת עטינו. אלה הם כלי הנשק העוצמתיים ביותר.  

ילד אחד, מורה אחד, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם.
חינוך הוא הפיתרון היחיד. חינוך לפני הכל.
תודה.

מלאלה – מהדורה לקוראים צעירים וחושבים

איך הופכים טרגדיה להצלחה?
מהו המאבק האישי שלך שבוער בך להנהיג בו שינוי?
מהי חשיבותה של תמיכה משפחתית?
מהי כוחה של מנהיגות?
מהו כוחו של הדמיון בהשגת מטרה נעלה?
שאלות על שוויון, ביטחון אישי ולקיחת אחריות.
תפקידו של מי לשנות את המצב כאשר מזהים עוולה נגד זכויות אדם?
האם תרבות המערב היא סמל ומופת לשוויון והביטחון שאליהם על תרבות המזרח לשאוף? או שיש נושאים לגביהם המאבק של שתי התרבויות מתחיל מאותה נקודה?

מלאלה – מאת מלאלה יוספזאי ופטרישיה מק'קומריק – מהדורה לקוראים צעירים

postcard-01