ארכיון חודשי: יוני 2015

אגרת החוב / סלמה לגרלף

מתוך 'אגרת החוב' / מאת סלמה לגרלף

(סופרה במסיבת פרס נובל ה-10 בדצמבר 1909)

היה זה לפני ימים מספר. ישבתי ברכבת בדרכי לשטוקהולם. היום הלך והעריב. כבר לא ראו ברור בתוך הקרון. חברי למסע פטפטו, איש-איש בפינתו, אך אני הייתי מחרישה ומאזינה לשאון הרכבת המסתערת על פני המסילות.

תוך כדי האזנה עלו בזכרוני הנסיבות השונות שבהן יצאתי ברכבת ההולכת לשטוקהולם. ברוב המקרים, היה זה בגלל סיבה בלתי נעימה. הלכתי לשם כדי לעמוד בבחינות, או מצויידת בכתבי-יד, כדי לבקש מו"ל; הפעם יצאתי כדי לקבל את פרס נובל. לא הייתי רחוקה מלחשוב, כי גם דבר זה אין בו משום הנאה.

כל הסתיו ישבתי שם, בביתי, בוארמלאנד, שרויה בבדידות הגדולה ביותר, עכשיו אהיה נאלצת להופיע בתוך קהל אנשים. היה זה כאילו סיגלתי לעצמי שם, בבדידותי, פחד מפני החיים ומפני בני-האדם וחשתי מועקה אמיתית בלבי בהעלותי בדעתי שאהיה נאלצת שוב להופיע בפומבי. אך בעומק לבי חשתי, כמובן, אושר עצום על כך שאני הולכת לקבל את הפרס, וניסיתי לגרש את מועקת לבי בהרהרי באלה שישמחו על אושרי. היה זה קהל גדול של ידידים ותיקים, היו אלה קרובי, היתה זו ביחוד ולפני הכל אמי הזקנה שהשארתיה לבדה בבית, כולה צוהלת על כך שזכתה להגיע למאורע גדול זה.

אותו רגע עלה זכרונו של אבי במוחי: חשתי צער חריף על כך שאני יודעת, כי הוא מת ואינני יכולה לספר לו שקיבלתי את פרס נובל. ידעתי כי איש בעולם לא היה שמח על כך כמוהו. מעודי לא פגשתי יצור אנושי החדור אהבה כזאת, יחס כזה של כבוד כלפי השירה והמשוררים. אילו נודע לו, כי האקדמיה השווידית העניקה לי פרס של שירה! הרי זה אסון גדול שאיני יכולה לספר לו על כך!

כל מי שנסע ברכבת, בחשכת הלילה, יודע כי לעתים קרובות יבואו רגעים ארוכים שבהם מחליקים הקרונות על הפסים באורח נעים במיוחד, ואינם מיטלטלים כלל. השאון וההמולה פוסקים וההמיה העמומה של הגלגלים הופכת למוסיקה נעימה וחדגונית. היית אומר, כי הרכבת שוב אינה גולשת על פסים ועל קורות, אלא מסתערת לתוך המרחב. ניחא, בעצם אותו הרגע שבו אמרתי לעצמי, כי הייתי רוצה מאוד לשוב ולראות את אבי, אירע לי דבר מעין זה. הרכבת התחילה להתגלגל בדרך כה קלה, כה חרישית, עד שנראה לי לבלתי-אפשרי, כי עודנה נמצאת על פני האדמה. ואז התחילו מחשבותי לחמוד להן לצון: "ומה אם אלך לבקר את אבי הזקן בגן-העדן?" כמדומני ששמעתי את הבריות מספרים על הרפתקאות מעין אלה שאירעו לאחרים; מדוע לא יארע כדבר הזה גם לי?

הקרונות המשיכו לבלוע את המרחב באותה דרך נעימה וחרישית, אולם תהיה מטרתם איזו שתהיה, עליהם לעבור עוד כברת דרך הגונה לפני שיגיעו, ומחשבותי הדביקו אותם.

"בודאי אמצא אותו," אמרתי לעצמי, "יושב בכורסה, על מרפסת הניבטת אל חצר מוצפה שמש וכולה מלאה פרחים וצפורים, ובדרך הטבע אמצא אותו יושב וקורא את הסאגה של פריטיוף. משיראה אותי, יניח את הספר, יגביה מעט את משקפיו על מצחו ויקום כדי להקביל את פני. אני שמע אותו קורא: 'שלום וברוכה הבאה! הנה את עורכת טיול קטן. ומה שלומך, בתי?' ממש כדרכו מאז ומתמיד."

רק לאחר שחזר למקומו בכורסה פתח ושאל אותי על שום מה באתי לבקרו.

אני מקווה שלא אירע אסון בבית אמר פתאום.

-לא, אבא, הכל כשורה.

ואני עומדת לבשר לו את הבשורה הגדולה, אך אני משתתקת, תקופת-חשק להעלים את הדבר מעט, ואני מתחבלת תחבולה קטנה.

-לא באתי אלא כדי לבקש עצה טובה מפיך אומרת אני לו בהעמידי פנים של רצינות חמורה. הרי זה משום שאני עמוסה חובות.

-חוששני שאין בכוחי לעזור לך עונה אבא.  על המקום שבו אני נמצא אפשר לומר את שאומרים על הטירות העתיקות של וארמלאנד:

"יש בהן הכל, פרט לכסף!"

-אינני חייבת חובות של כסף,  -אומרת אני לו.

-אם כן, הרי זה עוד יותר רע, – עונה אבא. אך ספרי מן ההתחלה, בתי.

-אתה צריך לפחות לעזור לי,  - אומרת אני לו, – משום ששקעתי בחובות בעיקר באשמתך. הזוכר אתה כיצד היית שר לנו לעתים קרובות את נעימות באלמן, ומלווה את שירתך בפסנתרון, והזוכר אתה כיצד נתת לנו לקרוא ולשוב לקרוא חורף-חורף את ספרי טאגנאר, רונאברג ואנדרסן? כך שקעתי בחוב הראשון שלי. אבא, כיצד אוכל לשלם להם על שלימדוני לאהוב את הסיפורים ואת מעשי הגבורה, ואת המולדת, ואת החיים האנושיים בכל גודלם, בכל חולשותיהם?

לשמע המלים הללו מתיישב אבא בתוך כורסתו ועיניו עוטות הבעה כה נחמדה:

-אני שמח מאוד, -אומר הוא, – על שסייעתי להכניסך בחוב כזה.

-כן, בזאת אפשר שהצדק עמך, אבא, – אומרת אני לו, -אולם עלי לומר לך, כי אין זה הכל. יש לי כל כך הרבה נושים! תן דעתך על כל אותם האבירים המסכנים חסרי-הבית שהיו משוטטים בוארמלנד בנעורך, והיו מוציאים את זמנם במשחק ובשירה. אני חייבת להם את ההרפתקאות העליזות, את המהתלות והמנוסות לאין-ספור. ותן דעתך על כל המספרות הזקנות היושבות בצריפים קטנים אפורים בפאת היער, ואשר סיפרו לי סיפורים כה רבים על נאק, ועל הקוסמים והנערות שנחטפו על ידי הטרול. הן שלימדוני, ללא ספק, להביע את הקסם השירי של ההר האכזר ושל היער השחור. ואחר-כך, אבא, תן דעתך על כל הנזירים החיוורים שעיניהם שקועות עמוק בחוריהן, ועל כל הנזירות הסגורות במנזרים אפילים, שראו מחזות ושמעו קולות. אני חייבת להם חוב משום שלקחתי מן האוצר הגדול של אגדות אשר אספו. ותן דעתך, לבסוף, על האכרים של דלאקארלי שעלו לירושלים. כלום אין אני חייבת להם חוב על כך שנתנו לי מעשה-גבורה לספר עליו? ולא רק לבני-האדם אני חייבת חוב, כל הטבע כולו הוא נושה שלי. חיות היבשה, הצפורים אשר בשמים, הפרחים והעצים; – כולם גילו לי מסודותיהם.

בעוד אני מדברת את דברי עושה אבא תנועות קטנות בראשו, אגב חיוך, ואינו נראה מודאג כלל.

-הן תבין, אבא, כי כל החובות הללו רובצים עלי כנטל כבד, – אומרת אני לו, בקול ההולך ונעשה רציני יותר. איש על פני האדמה אינו יודע כיצד פורעים את החובות האלה וסבורה הייתי כי אתה תדע זאת, כאן, בגן-עדן.

-כן, כן, ודאי שאנו יודעים, – אומר אבא שנראה כמתיחס לענין בקלות, כדרכו.  אנו נדע למצוא תרופה לדאגותיך, אל דאגה, בתי.

-אך, אבא, עדיין אין זה הכל. אני עודני חייבת חוב לכל אלה שטיפחו והעשירו את השפה, אשר חישלו את המכשיר הטוב ואשר לימדוני להשתמש בו. וכלום אין אני בעלת-חובם של כל אלה שכתבו לפני על גורל האדם, עוררו מחשבות וסללו דרכים? כלום אינני, ביחוד, חייבת חוב לאלה שבימי נעורי היו חלוצי היצירה הספרותית: הנורבגים הגדולים, הרוסים הגדולים. כלום אינני חייבת חוב גם על כך שחייתי בתקופה שבה היתה לספרות של ארצי שלי פריחה כזו, על שראיתי את הקיסרים בפסלי השיש של רידברג, את עולמו השירי של סנואילסקי, את הדייגים של סטרינדברג ואת האכרים של גיארשטאם, את הטיפוסים  המודרניים של אן-שרלוט אדגרן ושל ארנסט אלגראן, את המזרח של היידנשטאם ואת הסיפורים מן המציאות של סופי אלקאן, את הלחנים הוארמלנדיים של פראדינג, את האגדות של לאוארטין, "טאנאטוס" של הלשטרום והבדים הדלאקרליאנים של קארלפאלד, ועוד יצירות אחרות, צעירות וחדשות, המעוררות להתחרות ומפרות את החזון?

-כן, כן, הצדק עמך, – אומר אבא, – את חייבת חוב מרובה, אך אנו נדע לפרוע הכל.

-אינני סבורה שאתה משער בבירור כמה מעיק כל זה עלי. בודאי לא שיערת שאני חייבת חוב כזה גם לקוראי. כמה אני חייבת להם לכולם, החל במלך הזקן ובבנו הצעיר, ששילם את דמי מסעי בימי ראשיתי אל הדרום, עד לתלמידים הקטנים בבתי-הספר המרצרצים מכתבי-תודה על "נילס הולגרסון"!  מה היה עלי אילו לא היו מקבלים את ספרי? ואין להסיח את הדעת גם מאלה שכתבו עלי; זכור את המבקר הדאני הגדול שרכש לי ידידים בכל מקום בארצי בכמה מלים בלבד! וזכור את האיש שכבר מת ואשר היה רוקח את משקהו המתוק-מריר בייתר תבונה משעשה זאת אי-פעם אדם לפניו בארצנו! זכור את כל אלה שפעלו בשבילי בארצות חוץ. אסירת-תודה אני לכולם, הן לאלה אשר שיבחו אותי והן לאלה אשר גינו אותי.

-כן, כן, -אמר אבא, ששוב לא נראה שקט כל כך. סוף-סוף התחיל להבין, כי אין זה קל כל כך להשיא לי עצה; ואני המשכתי:

-זכור את כל אלה אשר סייעו בידי, תן דעתך על חברתי הטובה אסלדה, שסללה לפני את הדרך שעה ששום אדם אחר לא העיז עוד להאמין בי. תן דעתך על כל אלה שהגנו על עבודתי, על כל גילויי החיבה אשר פגשתי, על כל הכבוד אשר הקיפוני בו. אז תבין, כי צריכה הייתי לבוא אליך כדי לשמוע מה אעשה על מנת לפרוע חובות כה גדולים.

אבא השפיל את ראשו, שוב לא נראה כה מלא בטחון כפי שהיה בראשית השיחה.

-אני סבור, כי לא יהיה קל כל כך לעזור לך, בתי, – אמר. אולם עכשיו סוף-סוף נגמרה רשימת הנושים, האף אין זאת?

-לא, בכל זאת עוד יכולתי לעמוד, אך יש דבר שהוא גרוע מזה. ועל כן באתי לכאן לבקש עצה מפיך.

-אינני משער שאת יכולה להיות עמוסה חוב עוד יותר גדול, – אומר אבא.

-כן,  -אומרת אני לו. אחר-כך אני מגלה לו את סודי.

-לעולם לא אאמין, כי האקדמיה השווידית… אומר אבא, אך באומרי כן, הוא מסתכל בי ונוכח כי "זה" אמת, וכל קמט בפניו הזקנים מתחיל לרעוד ודמעות עולות בעיניו.

-מה אומר לאלה שהחליטו החלטה זו ולאלה שהמליצו לתת לי את הפרס? כי זכור, אבא, לא רק כבוד וכסף נתנו לי, הם גם נתנו אימון בי, לאחר שהעיזו לציין אותי לעיני העולם. כיצד אוכל לפרוע אי-פעם את החוב הזה?

אבא נשאר מחריש לרגע, שקוע במחשבותיו, אחר הוא מנגב לפתע את דמעות השמחה, מתנער ממקומו ובטופחו טפיחת אגרוף חזקה על מסעד כורסתו, הוא קורא:

-לא, לא אוסיף עוד לענות את ראשי בגלל דברים ששום אדם, לא כאן, ולא על פני האדמה, לא יוכל לענות עליהם. לאחר ששמעתי, כי את קיבלת את פרס נובל, אינני רוצה לחשוב על שום דבר, אינני רוצה אלא לשמוח!

תרגם: י. לבנון

selmablog