ארכיון חודשי: מאי 2015

קירה-קירה | מאת סינתיה קדוהטה

זהו סיפור על האחיות טָקֶשִימָה. לין מלמדת את אחותה הצעירה, קייטי, איך היא רואה את העולם: קירָה־קירָה, שפירושו נוצץ ביפנית. השמיים הם קירָה־קירָה, כי הצבע שלהם כחול עמוק ועדיין שקוף, הים הוא קירָה־קירָה, גם עיניים של אנשים הן קירָה־קירָה.הסיפור מתרחש בארצות־הברית בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוריה של קייטי הם יפנים, שעל אף שנולדו באמריקה נתקלו, כמו משפחות יפניות רבות, ביחס עוין בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הם עובדים במפעל לעיבוד עופות בתנאי עבודה קשים ובלתי נסבלים ומנסים לחסוך כסף כדי לקנות בית. לין היא שמלמדת את קייטי בדרך המיוחדת שבה היא רואה את העולם לשכוח מצרות ההווה ולחלום על המחר. אך כשלין חולה לפתע וכל המשפחה מתחילה להתפרק, קייטי נאלצת למצוא לבדה דרך להראות לכולם שבעתיד יש תמיד משהו נוצץ, משהו שהוא קירָה־קירָה.

kira-kira

מתוך הספר:

אחותי, לין, לימדה אותי את המילה הראשונה שלי: קירה-קירה. ביטאתי אותה "קָה-ה-ההה", אך היא ידעה לְמה אני מתכוונת. קירה-קירה זה "נוצץ" ביפנית. לין אמרה לי שכשהייתי תינוקת, היא נהגה להוציא אותי בלילה אל הכביש הריק שליד הבית, שם היינו שוכבות על הגב ומסתכלות בכוכבים בעודה אומרת שוב ושוב, "קייטי, תגידי 'קירה-קירה, קירה-קירה'." כמה אהבתי את המילה הזאת! כשגדלתי, אמרתי קירה-קירה על כל דבר שמצא חן בעיני: השמים הכחולים היפים, כלבלבים, חתלתולים, פרפרים, ממחטות נייר צבעוניות.

אמי אמרה שאנחנו לא משתמשות במילה נכון; אי-אפשר לומר על ממחטת נייר שהיא קירה-קירה. היא היתה מדוכדכת מאוד מכך שאנחנו כל כך לא-יפניות, ונשבעה לשלוח אותנו יום אחד ליפן. לי לא היה אכפת לאן תשלח אותי, כל עוד לין תהיה שם איתי.